עבר חודש וחצי מאז שחזרתי מהמסע לפולין.
חודש וחצי של חוסר רגישות, חוסר הבנה.
מאז שחזרתי התעניינתי נורא בכל הקשור לשואה, קראתי ספרים,
ראיתי סרטים, דיברתי עם אנשים, אבל את האמת, לא הצלחתי להתחבר,
רציתי ולא הצלחתי.
אתמול, יום חמישי ה-5.5 - יום השואה.

האולם בבית ספר היה מוכן כבר להכיל את כל כיתות י' ו-י"א,
מסודר למופת, תפאורה מרגשת שהכנו יום לפני. התחלנו בחזרות
אחרונות לפני הטקס.
אני ועוד ארבעה אנשים עושים את הטקס, בהתחלה חשבתי שהטקס יהיה
קצר, לא לעניין, פשוט וחסר מהות.
באמצע החזרות הושמעה הצפירה, נעמדנו דום, שתי דקות שלמות עברו
בראשי רק תמונות כמו סרט מהמסע, מהמחנות, מהגטאות, האנדרטאות
והמספר שהדהד בראשי כל הזמן 6,000,000.
לא נתפס לי בשכל.

נגמרה הצפירה, המשכנו כרגיל.
למרות התמונות הייתי יותר עסוקה בעובדה שאני הולכת לעמוד מול
כולם ולהקריא, דבר שנורא קשה לי לעשות.

הגיע הרגע.
מאה ומשהו ילדים שרק למדו על השואה לבגרות, מאה ומשהו ילדים
שאין להם מושג, אין להם תמונה יותר ספציפית על מה שהיה שם, מאה
ומשהו ילדים שלא היו בפולין, דוהרים לתוך האולם, מתיישבים
בכסאות, מדברים אחד עם השני.
אני, אני עומדת שם, מחזיקה את הטקסט שלי ביד, בוהה ברצפה.

מכבים את האורות, האור היחיד בוקע מנרות הזיכרון הכלואים בגדר
תיל.
הטקס התחיל, המורה שלי להיסטוריה פתח עם הסבר על מחנות ההשמדה,
הסבר ששמעתי כבר כל כך הרבה פעמים שאני יכולה לדקלם בעל פה.
הפעם משהו היה שונה, הקשבתי יותר לעומק, הפנמתי.

לאחר מכן התנגן ברקע השיר "כאן התחנה טרבלינקה" של פוליקר.
הקשבתי, צלילי השיר מחקים את רעש הרכבת.
עצמתי עיניים, ראיתי בעיני את הרכבות נוסעות, רכבות עמוסות
ביהודים, דקיקים, רזים, רעבים, חולים, עצובים, על פניהם הייתה
הבעה של ייאוש.
ראיתי את הידיים הערומות שלהם זועקות לעזרה מהחלונות הקטנים של
הרכבת, ראיתי אותם מתאמצים לנשום, מתחננים לטיפת אויר.
רעש הרכבת נחרט לי בראש, פתחתי עיניים, ראיתי את הילדים מולי
בוהים כל אחד במקום אחר, כל אחד במחשבותיו.

לאחר השיר המורה לספרות קראה קטע ספרותי על השואה.
הזדעזעתי. דברים אלו ששמעתי אלפי פעמים, רק עכשיו הצליחו לזעזע
אותי.

עכשיו הגיע תורי לדבר.
קפאתי.
הרמתי את הטקסט, פתחתי את הפה להתחיל לקרוא. הידיים שלי רעדו
ונמלאתי חלחלה.
התחלתי לקרוא את הטקסט, אמרתי לעצמי שלמרות מה שאני מרגישה
כרגע אני לא יכולה להרוס את הטקס, מאה ומשהו אנשים בוהים בי
עכשיו.


"כשהגענו לאומשלגפלץ, תחנת השילוחים בלודג', עמד על מסילת
הרכבת קרון ששימש להובלת יהודים, מקורי מתקופת השואה, עדנה
המדריכה אמרה שניכנס לקרון, כל המשלחת, כ-43 אנשים, על מנת
להרגיש חצי מהצפיפות שהרגישו היהודים בעת הובלתם.
בשהותנו בקרון הוסבר לנו שכ-170 אנשים נדחסו לתוך קרון כזה,
בעוד שחיילי ה-S.S השליכו תינוקות מעליהם כדי לחסוך במקום.
לאחר דקה וחצי בקרון, יצאתי החוצה, לא יכולתי לסבול את המחשבה
שאני נמצאת באותו קרון שבו הובלו מאות יהודים למותם."


בזמן שקראתי את הטקסט, הרגשתי את המילים נתקעות לי בגרון,
כאילו הן מתעקשות שלא לצאת, התאמצתי בכל כוחי לקרוא.
כשהגעתי לשורה האחרונה של הטקסט שלי -

"לאחר דקה וחצי בקרון, יצאתי החוצה, לא יכולתי לסבול את המחשבה
שאני נמצאת באותו קרון שבו הובלו מאות יהודים למותם."

בכל החזרות הרי התעסקתי בלקרוא כמו שצריך, לשים לב לפסיקים
ולהקריא לאט. הפעם, בכל האווירה הזאת, ברגע האמת, זה נגע בי,
הכל היה במקום, כל העיניים היו עליי, ישר כשסיימתי את הטקסט,
תקפה אותי חרדה.
כל גופי החל לרעוד, חשבתי שזה בגלל הלחץ של להקריא מול כל כך
הרבה אנשים, פחד במה, אבל לא, לא הצלחתי להירגע, מול עיני החלו
לרוץ תמונות, קרון הרכבת, מלא ביהודים, אני שם.
מחנות השמדה.
אושוויץ, ערמות השיער, נעליים, מזוודות, משקפיים וקביים עברו
מול עיני, מיידאנק, הצבע הכחול על הקירות, המשרפות, אפר בני
אדם, מדי אסירים, פסי הרכבת, הגדרות החשמליות עטופות בחוטי
תיל, הכל לפתע חזר אליי, הרגשתי שאני עומדת להתעלף.
התנערתי.
אני באמצע טקס יום השואה, ואני לא יכולה להקשיב לאף אחד, לא
יכולה לשמוע את הטקסטים, לא יכולה לקרוא את הטקסט הבא שלי,
משותקת.

התיישבתי, לא יכולתי לעמוד על הרגליים, התנשמתי בכבדות והידיים
שלי רעדו.
המורה שלי סימנה לי שאני יכולה לצאת לנשום אויר.

יצאתי, ירדתי במדרגות, כבר הרגשתי את הדמעות בגרון, התיישבתי
לבד. שמתי את הידיים על העיניים, ראיתי את הזוועות, אנשים
נדחפים, רצים, מנסים לברוח, בראשי שמעתי את רעש הרכבת, צרחות
גברים, נשים וילדים, בכי תינוקות, כולם עירומים שיערם מגולח
והם עומדים בתור, בתור ל"מקלחת חמה", בתור למוות. הזדעזעתי.

מסביבי אנשים דיברו, את הקולות שלהם שמעתי במעומעם, פה ושם
הזיתי שמישהו אמר גרמנים, יודן, מוות.

הרגשתי את זה.

כשהייתי שם, בפולין, אני מודה, לא התחברתי.
אמרו לנו שכשנגיע לארץ האסימון יפול.
חודש וחצי עבר מאז שחזרתי מהמסע לפולין.
חודש וחצי של חוסר רגישות, חוסר הבנה.
אבל אתמול, אתמול האסימון נפל, קיבלתי את הכאפה.

וזה היה יום השואה שאני בחיים לא אשכח.




יהי זכר ששת המיליונים ברוך.