ישבת וחיכית שמשהו יקרה
אז חשבת , חשבת
שאני מסוגלת לפרוץ
את הגבולות
שהצבתי לעצמי
ולך. רק לך
הן מיועדות, קמות ונופלות
כמו רוחי אז והיום
זה עוד יום סתווי וסתמי
כל ילד יודע
מתי נופלים הכוכבים
בכוסות חלב ימזגו, אחד לאחד
מרגיש את ריח המוות
הם כבר כאן
בשבילי, בשבילך
לא נועדנו לחיות
חיי מלוכה.
בכית. כמה בכית.
נחש קראתי, נחש.
הוא ידע. הוא ידע את
אותו פזמון חוזר וחס
הציפור מתה. תשוב מחר
בכיתי. בכיתי.
בתוך אותו חלוק הבית
הכחול שקיבלתי ממך
לא עוד. לא עוד.
סיננתי לעצמי בשקט,
בשדות כותנה נובלות
זהו השחר, העידן.
היא תתעופף מעל ראשי
אליה נפול בארשת שלווה
מתיקות מרירה תפדר את פניי |
