הלילה היא שוב יוצאת והפעם לתל-אביב. אני שואל אותה: "מתי את
חוזרת?" היא אומרת לי: "תוך חצי-שעה". בטח. רק להגיע מכאן
לתל-אביב זה חצי שעה. היא תטעה בדרך כהרגלה ואז זה עוד שעה
לפחות. אני שואל אותה מתי היא חוזרת, כי מישהו חייב לשאול,
ואני הגבר היחיד בבית הזה. אני שונא שהיא משאירה אותי לבד
בלילה.
יש לי סכין מתחת לכרית למקרה שיבוא גנב. זה משגע אותה. כל בוקר
היא מחזירה את הסכין למגירה במטבח. "מה יש לגנוב בבית הזה?"
היא שואלת, "את הספרים? את הסנדוויצ'ים שאתם מחזירים כל יום
מבית הספר?"

אמא שלי. חושבת שאם היא היתה תלמידה טובה אז גם אני ושני האחים
שלי צריכים להיות. אני שונא ללמוד. גם אחי. זה לא שאני שונא את
בית הספר, אבל אני שונא שיעורי בית. "לימודים זה הכי חשוב",
היא אומרת לנו כל הזמן, אבל אני יודע שהיא לא באמת מאמינה בזה.
כשהיא היתה תלמידה היא קיבלה מאה בכל המבחנים. אז מה? כמה היא
מרוויחה? כלום. קורעת את עצמה בעבודה, בוקר, צהריים וערב,
ואנחנו יכולים ללכת רק לחוג אחד.

פינג-פונג.

כשאני אהיה גדול אני אהיה אלוף הארץ בפינג-פונג, ואני ארוויח
מלא כסף ואקנה לי פורשה עם גג נפתח. לאימא שלי אני אקנה בית,
כדי שהיא לא תגור בדירה שכורה. כל שנתיים אנחנו עוברים דירה.
לעבור דירה זה כייף בגלל שיש מלא קרטונים שאפשר לטפס עליהם
ולגעת בתקרה, או סתם לקפוץ מאחד לשני ולשחק מחבואים, אבל זה
המון בלגן ואימא שלי שונאת בלגן. "תראה את המחברות שלך, ואת
הילקוט, ואת החדר. איך אפשר לחיות בבלגן כזה?" אני לא עונה לה,
אבל אני חושב שככה הכי כייף לחיות.

בטח תחזור תוך חצי שעה. על מי היא עובדת? כשהיא לוקחת אותנו
לאבא פעם בשבועיים ביום שישי זה לוקח חצי שעה רק להגיע לשם.

אני אוהב להיות אצל אבא שלי. אנחנו הולכים לים עם אשתו החדשה
והבן שלה שהוא האח החורג שלנו, עם אבא שלו, ועם החברה של אבא
שלו שהיא עדיין רווקה בלי ילדים. אימא צוחקת ואומרת שקוראים
לזה משפחה מורכבת. לאמא שלי אין משפחה מורכבת כי היא לא התחתנה
עוד פעם. אני לא רוצה שהיא תתחתן. בשביל מה לי? אני לא צריך
עוד גבר בבית.

טוב לי ככה, עם החברים והחברות שלה, ועם כל הילדים שלהם.
כשאנחנו נשארים איתה בשבתות, היא מזמינה הרבה אורחים לארוחת
ערב. אחרי האוכל כל המבוגרים יושבים ורואים את ההצגה שהכנו
לכבודם. בסוף ההצגה הם מוחאים לנו כפיים. אני הבמאי.
אני קורא לילדים ששרים ורוקדים לעלות לבמה. פעם אמרתי: ועכשיו
נשמע את השיר "איך אדע ועוד אין לי ילד". המבוגרים התגלגלו
מצחוק ואמרו שזה "איך אדע ועודני ילד". מאיפה לי לדעת? אני
יודע רק את המילים של סאבלימינאל והדג-נחש. אני יודע בעל-פה את
כל המילים. אמא שלי אומרת שיש בשירים שלהם מילים לא יפות,
ושהיא לא מוכנה לשמוע כאלו מילים בבית שלה.
כאילו שזה הבית שלה. היא שוכחת שזו דירה שכורה.

אם אני לא אהיה אלוף הארץ בפינג-פונג, אני אהיה זמר כמו
סאבלימינאל ואני ארוויח מלא כסף ואקנה לאמא שלי וילה עם בריכה
בחצר. לאח שלי, זה שקטן ממני בשנה וחצי, אני אקנה מאזדה שש.
אחי ואני יודעים את הסוגים של כל המכוניות לפי הסמלים שלהם.
אפילו אחי הקטן שהוא רק בן חמש יודע. אני לימדתי אותו. אמא
אומרת שהוא גאון, וכל הזמן הם מתחבקים ומתנשקים. איכסה. הוא
אומר לה כמה הוא אוהב אותה, וכמה שהיא רזה. הוא יודע שכשאומרים
לה שהיא רזה היא מאושרת, ואז היא מנשקת אותו עוד יותר. הוא כזה
מעצבן לפעמים. וגם היא.

אני לא מתנשק עם החברה שלי. אמא נתנה לי חמישה שקלים וקניתי
שתי שרשראות עם תליון של חצי לב בכל אחת. "לא חבל על הכסף?"
אמרה. תמיד היא אומרת ככה. נתתי לחברה שלי שרשרת אחת והצעתי לה
חברות. היא אמרה שהיא תחשוב על זה, ובערב היא שלחה לי מייל
שהיא מסכימה. אני פוגש אותה רק בשבתות בהן אני עם אמא כי היא
בת של ידיד של אמא.

אני הכי אוהב את השבתות של הקיץ שאפשר לישון על החוף בכינרת
באוהלים ושקי שינה. אנחנו נוסעים לשם ביום שישי בצהריים בשיירה
של מכוניות עם כל הגרושים, הגרושות, והילדים שלהם. כשאמא מאבדת
את השיירה, כי הסובארו שלה בקושי זזה, היא מתקשרת לזה שהיה חבר
שלה שיסביר לה איך לנסוע, והוא מחכה לנו בצד הכביש עד שאנחנו
מגיעים אליו.
אני מבקש ממנה שתעשה איתו תחרות, אבל היא אומרת שאין סיכוי
שהסובארו שלנו תשיג את ההונדה סיביק שלו. היא מבקשת שנהיה
בשקט, כי היא רוצה לשמוע גלגל"צ ולשיר עם הרדיו. רק ככה היא
יכולה להיות מרוכזת בנהיגה. אם יש שיר שאנחנו מכירים אז גם
אנחנו שרים, וככה כל המשפחה שלנו שרה באוטו, ואני מאוד מתרגש
כי עוד מעט נגיע לכנרת.

אני ושני האחים שלי מרכיבים את האוהל בעצמנו. אמא אומרת
שלהרכיב אוהל זו עבודה של גברים. שבת שלמה אנחנו מבלים בין
האוהלים ובתוך המים. אני והחברה שלי נשארים ערים כל הלילה.
מוקדם בבוקר כשהציפורים מתחילות לצייץ אני נכנס לשק השינה שלי
והולך לישון. האחים שלי כבר ישנים, ואני שומע את אמא שלי
מתהפכת בתוך שק השינה שלה ומקללת את הציפורים במילים לא יפות.

כשאני מתעורר בצהריים אמא יושבת על החוף, קוראת ספר ומדברת עם
החברים והחברות שלה, ואני נכנס למים ולא יוצא עד הערב.

היא אומרת לנו: "תקראו, ספרים זה עולם מופלא". אני שונא לקרוא
ספרים. זה משעמם. היא לא מסוגלת להבין את זה. אני אומר לה ללכת
לפסיכולוגית שלה שתסביר לה, ואז היא אולי תבין. היא מתעצבנת
ושואלת אם יש לי בעיה עם הפסיכולוגית שלה. אני אומר לה שבכלל
לא. להיפך. כשהיא חוזרת מהפסיכולוגית שלה היא הרבה יותר רגועה.
לפעמים אני אפילו מציע לה נושאים לשיחה עם הפסיכולוגית. אני
כבר כמעט בן אחת-עשרה, והיא צריכה להבין שהיא לא יכולה להחליט
עלי. זה נושא טוב לשיחה. היא אומרת שהיא משחקת עם הפסיכולוגית
שלה פינג-פונג מחשבתי. שיהיה. גם לאמא שלי מגיע חוג אחד.

מעניין מה הפסיכולוגית היתה אומרת אם היא היתה יודעת שאמא שלי
משאירה אותנו לבד בלילה. כל סרטי האימה שראיתי אצל אבא שלי
בוידיאו רצים לי עכשיו בראש. אני מעדיף את הסרטים שאמא בוחרת
לנו מהספריה.
צריך לשחק פינג-פונג כדי שהיא תשב לראות איתנו סרט. שלושתנו
משחקים פינג-פונג בסלון, כשהיא קוראת ספר או יושבת מול מסך
המחשב שלה וכותבת משהו. אחרי עשר דקות היא מבקשת שנפסיק כי
הקפיצות של הכדור משגעות אותה. אנחנו לא מפסיקים.
אחרי עשרים דקות היא באה לסלון ואומרת: "זהו, אני לא יכולה
יותר, הפינג-פונג הזה עושה לי חור בראש. בואו נראה סרט". אנחנו
יושבים ארבעתנו עם פופקורן ורואים סרט. כמובן שכל זה יכול
לקרות רק אחרי שהכנו שיעורי בית, וסידרנו את הילקוטים למחר.
הכל צריך לקרות כמו שהיא רוצה. בזמנים שהיא קובעת.  

היום אני חוזר מבית הספר ומבקש ממנה שתיקח אותי לקנות חוטים
מפלסטיק שעושים מהם צמידים. "לא עכשיו", היא אומרת, "אחר-כך.
סיימת שיעורי בית?" אבל אני רוצה עכשיו. אני מתקשר לסבא שלי
ותוך עשר דקות הוא מחכה לי למטה. אני נכנס לאוטו שלו, סיטרואן
סי חמש הדור החדש עם כל השכלולים, ואנחנו נוסעים לקנות חוטים.
אחי ואני מכינים את הצמידים כל אחר הצהריים. מחר אני אמכור
אותם בבית הספר. כל צמיד בשקל. בכסף אני אקנה את המטקה הכי
טובה בעולם. שבעים שקל. היא מסתכלת בי ומגחכת: "המטקה הכי טובה
בעולם עולה שבעים שקל? לא חבל על הכסף?"

מה היא מבינה בפינג-פונג. מה היא מבינה בכלל. בכסף שישאר לי
אני אקנה לאחי הקטן אופניים. בי-אם-אקס חמישה הילוכים. אני
ארוץ לידו כשהוא ירכב. צריך להשגיח עליו בארבע עיניים, כי הוא
עוד קטן ובכביש אפשר למות.

פעם שאלתי אותה אם גם אחרי שהיא תמות היא תישאר אמא שלי. היא
אמרה לי שהיא תמיד תהיה אמא שלי. גם אחרי שהיא תמות.

כבר אחת בלילה. אני מקווה שלא קרה לה כלום. בטח היא שוב טעתה
בדרך והתקשרה לזה שהיה חבר שלה, שיסביר לה איך לחזור הביתה.
הוא ישאר איתה על הקו עד שהיא תגיע לדלת.

מחר בבוקר היא תעיר אותי בנשיקות, ואני אשאל אותה מתי היא חזרה
אתמול בלילה. היא תלטף לי את הראש ותגיד: "חזרתי אחרי חצי
שעה", ואז היא תחייך ותוסיף, "אתה כבר ישנת". אני לא אגיד לה
כלום, כי אם אני אגיד לה שהיא משקרת היא תכעס, ותגיד שילדים
שמדברים ככה לאמא שלהם, לא מגיע להם ללכת לחוג פינג-פונג.


ל-טל, עילי ויועד, הבנים הנפלאים שלי
מאי 2005