אנחנו יושבות בחדר שלך ורואות את "בת הים הקטנה" בפעם המאה -
אלף ועדיין מגיבות באותה הצורה ושרות את השירים בקולי קולות.
"מה לא אתן כדי להיות איתך, למענך אוותר על הכל..."
אני זוכרת שאמרת פעם שלדעתך זה - "למענך אוותר על הקול", כי
באמת אריאל מוותרת על קולה בשביל להיות עם אריק הנסיך.
"מה את היית מוכנה להקריב למעני?" את שואלת ואני לא מבינה למה
את מתכוונת, אבל בכל זאת עונה- "הכל, גם את הקול."
"באמת?" את מחייכת, "את הקול הרדיופוני שלך? לא חבל?"

כמה צבעים יש בסרט הזה, אנחנו מתמוגגת לצלילי "בתוך הים". אני
קמה שנייה ומסיטה את הווילון מהחלון. בחוץ הכל אפור, אבל
בשמיים יש כמה דמדומים וקווים סגולים... הדקות היפות האחרונות
של היום, לפני שהכל נהיה שחור וקודר. גם ככה בבסיס שלנו אין
הרבה צבעים...
בקצה של המיטה זרוקים המדים שלנו והנשק שעון על הארון.

אבא של אריאל שובר את האוסף המדהים שלה והיא בוכה. שתינו בוכות
בשקט, לא מנסות להסתיר את זה אחת מהשנייה וכשהעיניים שלנו
מצטלבות, אנחנו מחייכות וצוחקות בין הדמעות.
"כל פעם מחדש, הא?" אני מנגבת את הדמעות שלך.
"תמיד." את מנגבת את שלי.

"אני שונאת את אורסולה", את מסננת ומנסה להסתיר את רעד גופך.
את תמיד רועדת בקטע הזה, שהמכשפה לוקחת לה את הקול, זה מצמרר
אותך. פעם ראיתי שכל העור שלך הפך לעור ברווז ואת מיהרת
להתכסות בשמיכה ושתקת עד סוף הסרט.
לפעמים את אפילו עוצמת את העיניים, אני מאד אוהבת את הקול של
אריאל כשהיא מאבדת אותו. ענוג כזה וכואב, צלול ויש בו טעם של
סוף של התחלה.
אנחנו עושות PAUSE כי את רוצה לשתות ואני צריכה ללכת לשירותים.
בדרך אני שומעת את המואזין ומצטמררת. זה עושה לי עור ברווז,
אבל אין לי במה להתכסות.
אני חוזרת לחדר בריצה וקופצת לחלק שלך של המיטה, מתכסה בשמיכה
שלך ומניחה את ראשי בשקע הכתף שלך.
הסרט ממשיך ואנחנו מצטמררות בנפרד ביחד.

אנחנו נקרעות מצחוק בקטע שסבסטיאן עושה בלאגן במטבח ומחקות את
המבטא הצרפתי הכבד של הטבח.
"Tu est ma fou" את אומרת במבטא הכי צרפתי - גרוטסקי שלך
ואני עונה לך- "Tu est la plus CRAZY soldate que je
connaissance. Non non- Tu est la plus CRAZY personne que je
connaissance!!! "
את זורקת עליי כרית ואומרת "Je t'aime"
"Moi aussi"

אריאל מקבלת בחזרה את הקול שלה ואת מחייכת בשקט, יותר לעצמך
מאשר בצורה חיצונית ואני מרגישה כל כך רגועה.
עייף לי, לא ישנו כבר כמעט 22 שעות. אני מניחה את ראשי עלייך
ואת מלטפת לי את השיער בעדינות, וואו,
צ
  מר
       מו
           רת ...
ואני צוללת למים והזנב המהודר מכה במים בעדינות עצמתית והכל כל
כך נעים ומרגש. אני מרגישה חיה מזה זמן רב. הנשימות שלי
מוזרות, אך מעולם לא היו כל כך צלולות ואני מרגישה מ א ו ש ר
ת, באמת מאושרת. מוקפת ככה בכל האלמוגים והדגים המיוחדים. אני
חושבת שפעם שנאתי דגים ועכשיו כל כך טבעי לי שהם מקיפים אותי
ומחייכים אליי.
אני מסתכלת למעלה וקרן שמש חודרת את שלוות האוקיאנוס שלי
כצינור זהוב בנוי מליוני חלקיקים מאירים - זוהרים, נוצצים לי
בתוך העיניים... כל כך יפה כאן, אני מתמוגגת. כאילו אני רואה
את המקום הזה בפעם הראשונה.
אבל לא, זה הבית שלי וכאן נמצא כל מה שאני מכירה.

אני פוקחת את העיניים ולא מבינה איך אני כבר בפיג'אמה, מכוסה
והפלאפון ליידי בטעינה. אני מסתובבת ואת שם, ישנה כמו פיה
עצובה שגנבו לה את כל הקסמים.
הראש שלי כבד מדיי מכדי לחשוב

ואני במערה שלי, מוקפת באוסף שאספתי כבר שנים, ובו קונכיות
מיוחדות ופסלים של בני אדם, הרבה חפצים מוזרים שאני לא יודעת
מה השימוש בהם, כמו מוט דק וקצר שסופו מחודד במעין צבע עופרת
או חומר דמוי קלקר בצורה של שתי אליפסות ושני קווים מתחברים
לקצהו.
החפץ האהוב עליי הוא שרשרת חרוזים צבעוניים בצורות של דמויות
מוזרות וצעצועים מוזרים עוד יותר. פעם ענדתי אותה והרגשתי כל
כך שונה.
אני מעבירה יד מלטפת על הפריטים היפים שלי והלב שלי דופק מהר.
יש לי הרגשה רעה בבטן. אני עושה משהו אסור?

מישהי נכנסת לחדר ואני מתעוררת. "סליחה, לא רציתי להפריע לכן",
היא אומרת ואני לא מבינה למה היא מפריעה. היא מתיישבת ליידי.
"מתי אתן רוצות לקום?" אני מתקפלת לצורת עובר, עדיין לא רוצה
לקום,

אני שוחה במעגלים וכל האחיות שלי מקיפות אותי.
אני רוצה לעלות למעלה. "אסור לך." אבל לא אכפת לי, אני מפלסת
את דרכי בין ההמון ורגלי מסתבכת באצות. אני מנסה לשחרר אותה
והוא מגיע. "מה שלומך?" הוא שואל ואני עונה בעצבים שהרגל שלי
נתקעה. הוא משחרר אותי ומזמין אותי לסיבוב קצר. שיהיה. הוא
לוקח אותי למקום מדהים שלא הגעתי אליו מעולם, לספינה טרופה
שטבעה לפני מאה שנים.
אני מוצאת עוד פריטים לאוסף שלי הוא עוזר לי לקחת אותם. הוא
היחיד שיודע על האוסף המיוחד שלי.
אני מראה לו כמה חפצים והוא מבטיח לנסות לברר לי מה השימוש
שלהם.
הוא מלטף את שיערי הרך ואני נזכרת שרציתי לעלות למעלה ולראות
את השמש.

הפלאפון שלי מצלצל ומעיר אותי. אני פולטת קללה ועונה. "מה?"
"אתן עולות?"
"לא. ביי." אני מנתקת

ומתנתקת ממנו ושוחה למעלה למעלה
למעלה למעלה למעלה למעלה למעלה למעלה למעלה למעלה למעלה למעלה
למעלה למעלה  ועוקבת אחרי הצינור הזהוב שלי, שמשתקף לי
בסנפירים והלב שלי דופק כל כך חזק שאני מתקשה לנשום ועוד קצת
אני בצד השני של העולם ורואה את האמת שמעל לפני המים ואם אני
אספור עד חמש אני כבר שם...
חמש...
ארבע...
שלוש...
שתיים...
אחת...
נשימה אחת עמוקה, קרירה ואחרונה ו...

את מתמתחת וידך נוחתת על כתפי, אני קופצת ולא מצליחה להבין מה
השעה ושנייה לפני שאני נרדמת שוב, הפלאפון שלי מצלצל ובאוזניי
מתנגן הרינגטון של בת הים הקטנה.