סיפור שכתבתי לתחרות שערך מפעל הפיס. הסיפור לא קיבל שום
התייחסות שהיא. נקווה שכאן יהיה שונה.

"שמנצ'יק":

... עברה כמעט שעה ועדיין לא היה סימן לשובה. חששותיי החלו
לפעור חורים בשלוותי...
עד כמה שאפשר לקרוא לשלווה הזו שלווה (הכל יחסי). היא התעקשה
ללכת בלעדי. אמרה שכך עדיף... "אתה שמנצ'יק, תחכה לי כאן
בקרון. יש יותר סיכוי לקבל קצת מידע אם רק אני אלך..."
אולי זה סימן טוב שהיא עדיין לא שבה...? אולי סוף סוף מישהו
יאיר קצת אור על המצב.

"יום הקרח הלאומי":

...כבר שלושה ימים אנחנו כאן. אני וסילבי. היו לנו חיים די
נורמליים עד שהגענו... או אולי עד קצת לפני שהגענו... לפני
שהתאדנו לכאן. אנחנו ידענו. כולם ידעו... שהתחילו להעביר לכאן
אנשים. זה התחיל בקטן; פתאום הזרצניקים נעלמו... זה היה ביום
הקרח הלאומי. בדיוק באמצע אוגוסט, שבאותה שנה לא היה כל כך חם
ולח כמו בשאר השנים. אניה זרצניק דפקה אצלנו לשאול אם נשאר לנו
מהקרח הכחול. היא אמרה שגורקי, בעלה, לא התכונן כיאות השנה
ונגמר להם משלהם. אני ניגשתי אל ארון הקירור כדי להביא לה קצת
אך כשחזרתי היא כבר לא עמדה בפתח הדלת. לא ייחסתי לכך
חשיבות... אני וסילבי חשבנו שהיא פשוט הלכה. אך מאוחר יותר
התברר שהזרצניקים, שניהם נעלמו. התאדו להם. מאז הפך כבר העניין
למעיין שיגרה: כמעט כל יום נעלם עוד זוג. אף אחד לא דיבר על כך
אבל כולם ידעו... כולם ידעו ששואבים אותנו מכאן לאט לאט... אף
אחד לא ידע מי בדיוק... לאן...?  למה...? אולי אחדים מאתנו
ידעו... בכל אופן, לי ולסילבי לא היה גרגיר של מושג.
אפילו עכשיו כשאנחנו כבר כאן, איננו יודעים בדיוק למה אנחנו
כאן... איפה זה בדיוק הכאן הזה....
אולי עכשיו, סילבי כבר יודעת?... רק שתחזור כבר...

"קרון טוב":

...דווקא קיבלנו קרון טוב אני חושב... לפחות המיקום שלו נחמד;
מספיק רחוק מהכניסה כך שמכאן לא כל כך מריחים את הטרפנטין...
או שאולי היה זה דבק מגע?... אני כבר לא זוכר. הוא גם מספיק
קרוב, הקרון שלנו, לברז. יכול להיות היחיד שיש בכל הכאן הזה.

"דקה שעוברת":

...החורים בשלוותי רק מתווספים עם כל דקה שעוברת - כולי דאגה.
אם היא לא חוזרת תוך רבע שעה, אצא לחפש אחריה. עשרים דקות גג.

"אפקט השאיבה":

...אני שומע שאגות בחוץ... כמו מגאפון רק במאות. אם אצא לבדוק
יכול להיות שכבר לא אחזור. אין לי מושג למה. אבל ככה
האינטואיציה שלי אומרת לי. יש לי הרגשה שאפקט השאיבה הזה,
שבאמצעותו הגענו לכאן, לא נגמר. יכול להיות שאשאב הלאה...
מעניין עד לאן אגיע. יותר גרוע מזה, כבר לא יכול להיות.
(לצאת?... לא לצאת?... לצאת?... לא לצאת?...) יצאתי.
מבחוץ, הקרון נראה הרבה יותר קטן ממה שהוא. או אולי להפך?
אולי מבפנים הוא נראה יותר גדול ממה שהוא באמת?...
השאגות האלה... כמו יללה המונית שמבקשת שיצטרפו אליה, או
שיגאלו אותה מדבר מה. מבלי לשים לב, (אך עם המון מודעות
לעניין) אני נשאב. אני מרגיש מחויב להגיע אל מקור השאגה, לפרק
אותה לגורמים, להבין מה שוכן ומסתתר בתוך המגאפוניות ההמונית
והלא ברורה הזו... אולי  זו סילבי... יתכן? כדאי לברר.

"שוכח מהר":

...אני הולך במעלה השביל שנוצר בין כל הקרונות, משתרעים כאן
מאות...
אך עדיין אינני יכול לראות את סוף השביל.
תוך כדי ההליכה אני נזכר בהרגשה שהייתה לי שאם אצא אולי לא
אשוב. ובאמת עכשיו כשאני מסתכל סביב, אני שם לב שכל הקרונות
נראים אותו הדבר. כיצד אוכל לזהות את הקרון שלי? כנראה שזה כבר
לא חשוב. מה שחשוב לי עכשיו, בצורה מוזרה וכמעט ללא שליטה, זה
להבין את פשר השאגות הללו.
לא לקחתי איתי כלום, האמת היא שאני כבר לא זוכר אם היה לי מה
לקחת... אני נשאב, אני מרגיש את זה. אני חושב שאני פוחד. (אני
לא בטוח שזו ההגדרה הנכונה למה שאני מרגיש עכשיו...) אני שוכח
מהר מדי דברים שאני לא בטוח אם כדאי במיוחד שאזכור אותם.

"אעלה על אחת המרכבות..."

...אני מנסה לשיר לעצמי בכדי להרגע, אך שום שיר לא עולה לי
בראש. אלפי אם לא מאות אלפי שירים שמעתי במהלך חיי וכלום לא
עולה. אני מזמזם... פה ושם עולה מילה או שתיים... אני מתאמץ
ממש ולאט לאט נוצר לו שיר שלם בראשי... אני שר אותו בשקט:
"...עכשיו, מרכבות סוסים חוצות,
את הגשר הרעוע,
שביני לבין עצמי...
אם אי פעם, שוב אלך לאיבוד,
תמיד אוכל לעקוב אחר פיסות המחשבה.
שחתכתי, והשלכתי,
בדרכי לכאן..."  ...אני שר לעצמי... ובאמת שאין לי מושג אם
שמעתי את זה איפשהו... פעם... או שמא אני ממציא אותו ברגע זה
בראשי. זה לא חשוב. העיקר שזה מרגיע אותי במקצת...
"...דרך כמעט אין סופית,
שעדיין לא הגיעה... לסיומה.
והיא אומרת, שיש לי ברירה,
שתמיד הייתה... ולא ראיתי..." ...זה עוזר לי, זה מעורר בי
דברים שאני לא רוצה לשכוח. יכול להיות שהייתי שוכח אותם... כמו
את סילבי. שאותה תמיד אני רוצה לזכור. אבל מה אם היא שכחה
אותי???
על זה לא חשבתי... אולי בגלל זה היא לא חזרה... הרי גם היא
נשאבת... אסור לי להכנע לשאיבה הזו... אסור לי לברר מה פשר
השאגות... אני חושב שהן חלק מהעניין... סילבי, חייב למצוא את
סילבי...
"...יום אחד אני אבין,
לא אשאל עוד... שאלות.
אעלה על אחת המרכבות... ואחצה...
את המעגל, האינסופי הזה...
האינסופי הזה... או...או...
האינסופי הזה..."

"האינסוף הזה..."

...בין כל הקרונות האלה אי אפשר שלא להרגיש... אני לא יודע
מה... אבל אני מרגיש... הרגשות כאלה שאני חושש ששכחתי את
הגדרתן... משהו בתוך כל האינסוף הזה... אלפי קרונות... ועדיין
לא ראיתי נפש חיה. אפילו את עצמי אני מתקשה לראות.
יש כאן ריח כזה... שבא פתאום... לא בבת אחת, אלא הזדחל לאיטו
לתודעתי... זה לא ריח נעים בכל אופן וגם אותו אני מתקשה
להגדיר. סילבי... סילבי... כמו מנטרה שאסור לי להפסיק
לשנן....

"אין ספק, עד שיש אחד"

...אני מפקפק בעצמי ללא הרף. בעקרון... אין ספק, עד שיש אחד...
מן ספק כזה שמוטל ללא רחם למרגלות מחשבותיי. מרוב ההליכה הלא
פוסקת הזאת בקושי שמתי לב שכבר אין מסביבי קרונות, כבר אינני
שומע את שאגות המגאפון והריח באוויר התחלף... איפה אני? אין לי
מושג אם המשכתי ללכת עד סוף שביל הקרונות או שמא נשאבתי לכאן
חדש... את סילבי אני זוכר... זה כבר טוב... אבל יש בי ספק אחד
גדול שאני לא בטוח למה הוא בדיוק מתחבר... לשתות, אני חייב
עכשיו למצוא משהו לשתות...

"בדיוק"

...אני לא יודע איך זה קרה בדיוק... אולי לכמה שניות אני הייתי
לא מרוכז... נדדתי ב... אני לא זוכר בדיוק במה... אני זוכר
שדקלמתי משהו לפני זה... אבל אני לא מצליח להזכר מה זה היה
בדיוק...
אני נשאב... והפעם במלוא מובן המילה... סביבי אלפי קרונות...
ראשי נחבט קשות בברז שמפריע לדרך הישאבותי... ריחות משונים
באוויר... בחורה מדהימה מביטה בי לשניה... ובום...

"לעכב את הסחרחורת"

...נחתי מול דלת עם שלט קטן- "כאן חיים באושר משפחת זרצניק"...
אני מנסה לעכב את הסחרחורת...
לוקח לי קצת זמן להעמד ולהבין שאני בתוך איזשהו בניין דירות.
ואז באוטומטיות, אני ניגש למעלית, פותח את הדלת ועולה לקומה
46.
אני יוצא באוטומטיות, ניגש אל הדלת הכי דרומית במסדרון,
מוציא מפתח שמחכה מתחת לשטיח הקטן בפתח.
אני מרים ראשי וקורא לעצמי בקול רם: "ביתם של סילבי וליאם..."
" ליאם?... "... אני אומר לעצמי באותו הטון בו קראתי את
השלט...

"כמו נשאב..."

...המפתח לפות בין אצבעותיי...
הוא כמו נשאב אל תוך חור המנעול... כמעט שמסתובב מעצמו...
..."יום אחד אני אבין,
לא אשאל עוד שאלות...
אעלה על אחת המרכבות
ואחצה. את המעגל
האין סופי הזה..."