[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ח. אור
/
ח.ש.מ.

כשנולדתי, בעטתי בעיטה ענקית. כן, אני מתחיל ממש מההתחלה, אולי
אצליח לענות לשאלה שלך, איך הגעתי לכאן? אני לא ממש בטוח
שאצליח, אבל אנסה.

אז, כשנולדתי, בעטתי בעיטה ענקית. שתי רגליי פילחו את האוויר.
צרחתי צריחה ראשונה, צונח לרצפת העץ החלקלקה, רטוב ומזוהם,
מתפלש בקש שהיה מפוזר על כל הרצפה. אמא ניקתה אותי. החליקה
באהבה על שערי הבהיר בהיר. שערי, שהיה כבר אז מפואר, בלט
במיוחד, אל מול שערה השחור כפחם של אמי.
הורי התגוררו בחווה אי שם במקום מאושר, ירוק, יפה ונידח
במיוחד. כלומר, את אבי מעולם לא הכרתי, הוא היה, אפשר לומר,
'אורח' בחווה, 'פרא'. מאותם אלה שיצר הנדודים מכתיב את חייהם
ואת מותם. אני מניח שקיבלתי את המורשת הזו, כחלק מחבילת הגנים
שהוא 'תרם' 'כי רב חסדו' לאמי. אבל אני מקדים מאוחר למוקדם. גם
עם אמא בחווה לא נותרתי הרבה זמן. נו, אני שוב מקדים.
אחרי שהפסקתי לינוק חלב מאמי, כל שאני זוכר, שמש, דשאים, זמן
שעבר בניתורים ודילוגים פוחזים. עד שיום אחד הוא הופיע בשערנו,
נושא עימו אבק של דרכים רבות מספור. ראיתי אותו שם, גבוה
ונישא, פניו כאילו נוגהות באור, זקנו הדור ארוך ולבן. הוא עמד
בפתח ביתנו, תומך את כל משקל גופו על מטהו, כמחפש הקלה, לרגע,
מכובד משאו. בבגדיו המאובקים, בעיניו היוקדות, ראיתי את עתידי,
את ייעודי.
הוא ניגש אלי, הושיט ידו וליטף את שערי הבהיר בהיר, הלבן. גופי
נרעד, רגלי כמו סומרו למקומן. כשחש שקפאתי על מקומי, הסיר את
ידו , התפנה לנוח, לסעוד וליהנות מהכנסת האורחים. קצת לאחר
מכן, אמא באה, רכנה אלי ונשקה על ראשי. "הוא רוצה שתצטרף אליו
למסעות שלו", היא לחשה. "זה כבוד גדול, אתה יודע", היא הוסיפה,
כמעט בחרדת קודש, "אומרים שהוא נביא, אולי אפילו משיח". היא
נזדקפה, גופה זע בתנועת ניעור מהירה, כמעט נסתרת, היא חתמה את
דבריה. "והוא ידאג לך בכל, בן אדם מצוין, כולם מדברים על זה,
באמת מזל גדול נפל בחלקנו, בני". כך, למחרת בבוקר השכמנו קום.
הוא הוביל אותי בעדינות בידו ואנחנו עשינו את דרכנו אל העולם,
הלא מוכר, שמחוץ לגדר החווה. אמא ליוותה אותנו עד לשער ממש.
דימיתי לראות דמעה נקוות בזוית עיניה הגדולות, השחורות. עיניה,
שהתבוננו בי, בבנה יפה השיער, בנה יחידה,  בפעם האחרונה. הייתי
בן חמש.

אבל אני לא הסתכלתי אחור. ראשי הקטן, כבר כולו ורובו בעולם
הכביר ששוכב לפני, מחכה לי. הרפתקאות מלוא חופנים, עולמות
חדשים, ים של מים גדולים, ערים של אבן ועשן, מדבריות חול,
אנשים רבים מספור וכמובן אבק הדרכים הארוכות והבוץ הסמיך. אבל
שוב אני קצת מקדים.
כך הולכים היינו, טופפים בין עיר לכפר. בכל מקום ישוב שאליו
הוא בא, נקבץ קהל אנשים גדול לשמוע את ה"בשורה" שהביא איתו.
אנשים קשי יום, נפחים, מסגרים, מלווים בריבית, איכרות, עקרות
בית, גבירות. היו בם מיובלי ידיים וקבצנים חפויי ראש והיו
גברות בשמלות טפטה וגברים בנעלי לכה מבריקות.
"מה הם באו לשמוע?" אתה שואל. הם לא באו רק לשמוע, הם באו קודם
כל לראות. רכוב על חמור לבן נושא את מטהו על שכמו, או בהליכה
מדודה מטהו מורה את הדרך לפניו. גבוה, נשוא פנים, זקנו הלבן
הארוך, עיניו העמוקות כים עצמו. בדמותו עטוית הגלימה אצורות
היו כל חידות היקום וכל התשובות. כל מה שיכלו לבקש לעצמם אותם
אנשים טרודי היום יום. אותם אנשים שנידונו לעלות יום יום על
יצועם בכדי למחרת לקום.
הם באו לראות ואז הם גם באו לשמוע. קודם לשמוע את קולו שהיה
רועם ולוחש, מוכיח ומלטף. קול עמוק שבקע מבפנים והציף הכל. קול
שהיה ברור שנשא איתו בשורות, פתרונות לבעיות הנפתלות ביותר. הם
שמעו את קולו ורק אז, רק אז, הם באו גם להקשיב למה שהיה לו
לומר.

"מה הוא היה אומר להם?" זו שאלה קשה. אני מקווה שלא תקטן קומתי
בעיניך, אבל לא ממש, תמיד, הקשבתי. טרוד הייתי בהבלי העולם
הזה. העולם היה גדול, כביר ובעיקר חדש. כל כך הרבה צבעים. כל
כך הרבה ריחות. לא יכולתי להפסיק לרצות לראות, לשמוע, להריח,
הכל. הכל היה מרתק, הכל היה מפחיד. העולם היה כל מה שרציתי, כל
מה שהבטחתי לעצמי ואף יותר. לא נותרו בי עתים להקשיב למה שאמר.
ממילא לא אלי כיוון דבריו. אליהם דיבר והם הקשב הקשיבו. אך
בחלוף הזמן, הפך לי העולם מוכר, ידוע, ישן. עיר דמתה לעיר, כפר
לכפר, דרך לדרך, צליל לצליל, ריח לריח ואני נפניתי להביט בהם.
להביט בקהל שהתגודד סביבו, שגמע בצמא את דבריו.
ארובות השמים נפתחו, מבול של מים ירד על הקהל. הוא עמד
בגלימתו, נשוא, מורם מעם, על גבעה קטנה למולם. הקהל ספוג מים,
בוסס בשלולית בוץ ענקית. בקהל, אשה זקנה. היא נשאה לשם איתה את
גופה, חרוש קמטים, ואיתו את אוזנה השמאלית. אוזן חסרה מעט,
מכורסמת קצה. אני מצידי, מיד, נשאתי לשם, את הכלב השחור, הענק,
שזינק והפיל אותה לעפר הארץ, בורח עם קצה אוזנה השמאלית. אז,
מזמן כשהייתה ילדה קטנה, קופצת בחבל עם חברותיה. חברות שחלקן
כאן פוערות עיניהן בציפייה, רגליהן בבוץ וחלקן כבר עברו מן
העולם. או שהבאתי לשם את האנס, אפור השיער. בבוקר שוחרר מכלאו
ובערבו של אותו יום גרר אותה לבין העצים. היא חזרה מאוחר
מפגישה, הנשיקה הראשונה שלה. בגין צרחה שצרחה לעזרה ומפחד.
בגין שריטה עמוקה ששרטה. הוא חתך באבחת סכין רעה, חתיכה מקצה
אוזנה השמאלית.
כך יושב הייתי - בורר את הפנים ובונה להם מגדלים של חיים. הם
היו נושאים לשם את גופם, פרצופם, מומיהם, ואני הייתי משלים להם
חיים. עולמות שלמים, כל אחד ואחת עולם ומלואו. אך בלעדי, היה
כל הקהל כולו עין פעורה אחת, אוזן כרויה, פה פתוח לרווחה.
לרוות צימאונם, בקריאות תוכחה, בדברי נחמה, בסודות נבואה, ברזי
הבשורה. מפי נביאם, המשיח, מפי האדון שלי.
זמן עבר והשתעממתי גם מהם. גוף דמה לגוף, פיהוק לפיהוק, סיפור
לסיפור, מום למום, חיים לחיים.
אבל, אתה הרי ביקשת לדעת אם הקשבתי ומה הוא אמר.
אז הגיעו ימים שלעתים הקשבתי. כלומר, אם לא הייתי רעב. שכן רק
בתום הבאת הבשורה כולה, היינו מוזמנים לבתיהם לסעוד את לבנו.
ואם גם לא הייתי מאד עייף. שכן לעתים קרובות צעדנו ממושכות עד
הגענו למחוז חפצו והוא לא אבה "להשחית זמן". הקהל נקהל כבר
בציפייה. כך שמנוחה לרגלים כואבות הייתה מזדמנת לנו רק בתום
הבאת הבשורה כולה. ואם גם הייתי משועמם, שכן לעתים בכל זאת
הציע העולם, מדי פעם, חידוש קל אי בזה, רענון של צבע דהוי ומשך
בכל זאת את תשומת לבי המשומשת. כלומר, אם כל אלו התקיימו,
הייתי לפעמים זוקר את אוזני ובכל זאת מקשיב.
"מה הוא היה אומר?" שאלת. כשהקשבתי, הוא היה אומר להם, משהו
בדבר קץ כל הקצים ומשהו בדבר התחלת כל ההתחלות ומשום שכך, איך
רצוי להתנהג כדי שהקץ לא יקיץ. אבל הוא היה אומר גם שממילא
הסוף בוא יבוא. אז למה צריך להתנהג כך ולא אחרת? הוא היה מסביר
להם למה, כי כך, בינתיים, יהיה נעים יותר. כלומר אם הבנתי
נכון, נעים יותר רק לחלק מהאנשים. אבל גם זה משהו, לא? נו, היה
גם כל זה על אהבה, משפחה, הלחי השנייה, אמונה, רעים וטובים.
אני זוכר שאמר שהרעים בעצם לא כל כך רעים (בפוטנציאל) והטובים
גם לא כל כך טובים (בפוטנציאל). הוא אמר להם, גם, שהכל בעצם
יחסי והוא אמר להם שהכל בעצם, יכול להיות, לא בהכרח קיים. אבל
כשהוא ראה שהם מבולבלים, הוא פרש ידיו לצדדים, אימץ אותם אל
חיקו. הוא סיכם להם בפשטות, צריך להיות טובים. "אני יודע שאתם
טובים, אחרת לא הייתם פה, מקשיבים לי". זה עשה להם את זה. כהרף
עין הם שכחו את כל התוכחות, את כל חוסר הודאות והיחסיות. הוא
אימץ אותם, הם אימצו אותו, האהבה פרחה. היה להם צורך אמיתי,
לשמוע דברים כאלה. דבש לאוזניים יגעות. הפוגה מנבירה יום יומית
בשדות, הפוגה מרעננת לב. הפוגה ממלחמה אין סופית, בעשבים
שוטים. עשבים שכל תכליתם להמשיך לצמוח. בתום האידיליה הזו,
בדרך-כלל ולשמחתי, הגיעו הארוחות והמנוחות.
לפעמים היה גם מוהל בדרשותיו חלומות ופירושים. ללא ספק, זה היה
הקטע האהוב עליהם. הם מאד אהבו חלומות. למרות שנדמה לי ששמעתי
אותו פעם, אומר, שהוא אף פעם לא מצליח לזכור את החלומות שלו.
אז אני מניח שהוא המציא.
זה מה שהוא אמר, כשהקשבתי.

שאלת גם אם לפעמים נמאס לו, אם נמאס להם. לגביו, אני לא חושב.
זה כמו שתשאל אדם רגיל אם נמאס לו לנשום. כן, זה אפשרי, אבל זה
לא קורה לעתים תכופות. לגביהם, צריך להבין, הם אהבו להקשיב לו.
הוא, בקולו העמוק, הביא להם את הבשורה את הנחמה. הוא התווה להם
קו משווה. מה שמתחת ראוי לתוכחה איומה, מה שמעליו לשבחים וקלס.
אחרת איך ידעו מתי לנזוף בילדים?
בגלל כל זה, הם רצו שיישאר בינותיהם. יקימו לו היכלות, הוא
יגיד להם מתי לאכול, מה ואיך. הם יהיו טובים ויעשו הכל כדברו.
אבל הוא לא רצה. הוא נדד ביניהם, האיר אותם, הוכיח אותם, בידר
אותם, נטע בלבם פחדים ואומץ, תקוות וייאוש ואז, לקח הכל איתו,
כשהלך.  שיישארו רעבים, שיישאר לו קהל להופעה הבאה. אבל הם
בשלהם, אם כך רצונו, הם יעזבו הכל וינדדו איתו. לאן שילך ילכו,
יהיו לחסידיו. גם על זה, הוא הוכיח אותם. מקומו של אדם, הוא
אמר, בביתו בעירו. האדם הבורח, האדם הנודד, מעצמו הוא נמלט,
אבל את עצמו הוא לוקח לכל מקום שילך. מוטב ישב האדם במקומותיו
ויפנה עיניו להתבונן פנימה. לגבי עצמו, הוא הסביר, אין זה
נדודים, העולם ומלואו כולו לו בית. אמר ונשתתקו. הכביד את מטהו
על שכם ויצא שוב רכוב על חמורו הלבן, לדרכים, לאבק, אל הבוץ.

זמן חלף, אני גדלתי וצמחתי להיות בריא, יפה וחסון. תלונות של
ממש, על חיי, לא היו לי. את שערי היפה הוא סרק בקפידה, תמיד.
אוכל ולינה, מעולם לא חסרו. כבוד גדול חלקו לי בשמו, בכל מקום
שאליו הגענו. החיים היו נעימים ואז השתפרו אף יותר. העולם הפך
להיות מקום עוד יותר טוב להיות בו.
בתום יום שגרתי, שבו הועברה הבשורה, בפעם המי יודע כמה; בכפר
נידח, מי יודע איפה; זוג מבוגרים, אנשי הכפר אסירי תודה, נכלמי
עוניים, הציעו לנו בענווה, לסור לביתם ללילה. הנביא שלי נעתר
לשמחתם הגדולה. בביתם, בין ערמת אוכל מאד דלה, ליצוע דל אף
יותר, מצאתי אותה. מצאתי את אהבת חיי והיא מצאה אותי. הנביא
שלי, בעיניו החדות, נוכח מיד באהבתנו הגדולה. הוא ביקש את ידה
למעני. כבוד גדול זה היה בעיני הזוג, אך גם אובדן קשה מנשוא.
בבוקר יצאנו משם, אסירי תודה לעד, יחדיו, אני ואהובתי. הנביא
הותיר מאחוריו מוהר נדיב, לכפר על האובדן.
העולם שלי חזר להיות צבעוני וחדש. היו בו ריחות שלא היו בו גם
קודם וצלילים מופלאים עוד יותר. התמכרתי לעורה, לריחה. אהבתי
את עיניה הגדולות (כעיני אמי), את שערה השחור הארוך. לא ארך
הזמן ובטנה התופחת של אשתי בישרה שבקרוב נהפוך למשפחה.
כשנולד ילדי,  נולד לבן שיער כאביו, יפה מאין כמוהו. כשנולד
ילדי הקט לעולם, ישר לידיו של אדוני, אבי הרוחני, הנביא, צלצלו
פעמוני העולם כולו, כאילו באו פעמי משיח. בצלצוליהם היו מספרים
לי, שהושלם מעגל, שעכשיו אני אבא ליצור רך ומתוק. מספרים היו
שלאושר אין גבולות, העולם כולו כדור של אושר צרוף. אבל גבולות
יש, לכל, ואני שוב פעם, קצת מקדים.
עכשיו, כשהפכנו למשפחה, השתנו העתים. הוא היה חורג ממנהגו והיו
ימים בהם פסקנו מנדודים. היינו שובתים מערים, כפרים ומכל אשר
אדם בו. בימים האלה, גדל האושר הרב, עוד יותר. היינו דוהרים,
חופשיים, אין סוף דשאים. עוצרים לקטוף פרי מאכל, מתלכלכים,
מתגלגלים, יורדים לרחוץ במים הזורמים. חופש שמח, חופש משוחרר
גבולות, חופש מקהה זהירות, משכר. בימי החופש הללו, הוא היה
מתכנס בעצמו, נושא את מטהו, מוט העץ שלמענו גולף וכאילו נגזר
עליו לשאתו איתו תמיד. היה טובל את עצמו בעולם סביב ורק
מקשיב.

ככל שגדלה אהבתו אלינו, קטנה חמלתו עליהם. ככל שרב אושרו בנו,
התרבה כעסו על חטאיהם. דרשותיו נעשו מוכיחות יותר. הבשורה
נתקשחה, קוצים נשזרו בה. כמובן שהוא חיבק אותם, עדיין היו בניו
ובנותיו. אבל היו נזופים יותר. כך קרה שהם מצידם, החזירו לו
לעתים בחרון אף.
נכנסנו לעיר והקהל כדרכו נקהל. הוא נשא את דבריו כהרגלו,
כהרגלם, והוסיף תוכחות קשות, חדות כתער. הקהל נהם לעומתו בחוסר
שביעות רצון. סר וזועף, עוד יותר, הוא המשיל להם משל. היה זה
משל ידוע - על הלך שהגיע בערבו של יום לעיר זרה. בחפשו מקום
לסעוד את לבו וללון, נקלע לבית מרזח. התיישב ושאל מה אפשר
לאכול. לשולחן, הוגש מרק דגים. המרק, מרק דגים מקולקל היה. קרא
האיש לבעל בית המרזח והוכיח אותו על המרק המסריח. נתרתח בעל
הבית שהוקע ברבים וכבודו נפגע. אסף אליו גברתנים מהעיר, עמדו
אלה אצל האורח והכריחו אותו לסיים את המרק עד תומו. משסיים,
הכו אותו מכות נמרצות ולבסוף גרשו אותו מהעיר.
המשל התסיס את הקהל מאד. הייתה זו עיר נמל שכל תושביה פרנסתם
מן הים ובכל מסעדותיה, דגים. יתכן שראו בזה ביקורת ישירה על
מאכליהם. אולי היה זה באמת כך. מה שאני כן יודע שסיימנו את
הערב מתארחים בבית הכלא המקומי. למחרת גורשנו מהעיר. נדמה היה
שהוא קיבל את זה בשמחה גלויה. אולי כיוון שהוכיח להם כך שדבריו
נכונים? או אולי כי תפסה הנבואה חיים משלה והגשימה את עצמה? כך
או כך, מרק דגים או כל אוכל אחר, לא קיבלנו, גם לא מכות.
כהרגלם של נבואות, מתגשמות רק בחלקן.
בוודאי משער אתה, שלא חזרנו לעיר הזאת מעולם? חזרנו. וחושב אתה
שלא המשיל להם עוד משל? המשיל. בפעם הזו הוא סיפר להם גרסה
משלו, לסיפור על דג הזהב. משהו כזה - הדייג תפס את דג הזהב
ושחרר אותו, כמובן, בהבטחה לקבל שלוש משאלות. בכל פעם שהדייג
נצטווה על ידי אשתו לגשת לדג ולבקש משאלה, הופיע הדג ובמתק
שפתיים הבטיח, אבל לא קיים. דבר לא קרה. מאום לא התממש. האכזבה
הייתה גדולה ואשת הדיג התגרשה ממנו.
הפעם, בכל אופן, לא הושלכנו לכלא. הם אהבו את הסיפור מאד.
בידור טוב הם ידעו להעריך. שוב עלתה קרנו בעיר. חזר לבשר את
הבשורה כולה. אלא שבתום הדרשה, עת קיבל הצעות לסעוד בבית זה או
אחר, סרב בעדינות להצעות האדיבות. אם ארע שבאנו שוב לאותה
העיר, היינו מביאים את מזוננו איתנו.

רבות הפעמים, שביקשו ממנו לעשות להם נסים. היו שרצו שילך על
מים. היו שדרשו שיחיה את המתים. אמר להם, הרבה נסים נעשים.
הסתכלו סביב, פקחו עיניים. ילד רץ, נפל ולא נחבל, נס. אשה חצתה
את הכביש, עמוסת סלים, כמעט נדרסה, אבל ניצלה, נס. רק הבוקר
נולדה, פה בכפר, פרה אדומה לחלוטין. האם זה לא נס? גם שתי
הילדות שניצלו לפני כשעה מטביעה בטוחה. כל זה נסים. נסים קטנים
אמנם. אבל עליכם לדעת, נסים מתחילים קטנים, דרכם לגדול.
התבוננו סביבכם, אמצו אותם, חבקו אותם אל לבכם, טפחו אותם,
האמינו בהם בכל הכוח. צרפו אותם אחד למשנהו. אם תעשו כן, כעבור
שנים, יהיו אלה נסים גדולים באמת. נסים כבירים של ממש. שקט נפל
בקהל, כל אחד חיפש את הנס שלו. פחד נפל עליהם, שמא יחמיצו את
הנס שחיכו לו כל כך. נחושים היו, ימצאו, ינסו לתפוס אותו חזק
חזק, יחבקו. מנוי וגמור היה איתם לחזות בנסים שלהם גדלים. שקט
מוחלט שרר בכל. שקט נורא הוד. נערת חמור פילחה את הדממה. הגיע
שעתו של המשיח להמשיך לנדוד, להביא את הבשורה, איתו, למקומות
נוספים.
קרה לפעמים שגם לי, היו תקוות דומות לגביו. קיוויתי למשל
שייכנס לעיר גדולה, באיזה שער ישן, של איזו חומה ישנה. רכוב על
חמורו הלבן. תוקע בשופר או לא. ואז יקרה משהו גדול, מרשים. זה
לא שקיוויתי שיקומו המתים מקברם. כל אירוע מיוחד היה מתקבל
בברכה. אבל תמיד זה נגמר בעוד קהל מתאסף, עוד דרשה.
עם זאת, לאורך השנים שנדדנו יחדיו, היו פעמים שנדמה היה לי
שהוא אכן יכול לחולל נסים. כמו באותו לילה חשוך וקר במיוחד.
חנינו ללון, בצד דרך נידחת. חבורת שודדים התנפלה עלינו.
בדמיוני, כבר ראיתי את עצמי תלוי, עורי מופשט מעלי, מתנדנד על
ענף עץ ומתחתי שלולית דם סמיכה. נו, טוב, היה כל כך חשוך, כל
כך מפחיד, כאילו סר המוות בכבודו ובעצמו לסעוד את לבו איתנו.
אבל הוא חשב אחרת. הוא התעורר כשסכין ליסטים לגרונו. אחד מהם
רכן מעליו. בעדינות תקיפה, הסיר מעליו את היד האוחזת בסכין
והתיישב בנחת. הוא סקר את סביבתו, במבט נמוך גבה, מהסוג ששמור
לתוכחות קשות ביותר ואמר "אם כבר השכמנו קום, מן הראוי שנאכל
משהו. אני מתאר לעצמי שלא הבאתם משהו איתכם?" שקט מוחלט. "כמו
שחשבתי, אז נצטרך לשחוט שתים מהתרנגולות שלנו", סיכם. "הרבה
פיות להאכיל", הוסיף, ספק מציין עובדה, ספק בא בטרוניה. סופו
של השוד שהסתיים במותם בטרם עת של שתי תרנגולות אמיצות. ארוחת
מלכים עד אור הבוקר. כולם נמצאו מרוצים, כולם למעט אני. עייף,
זועף ורעב (הרי בשר אינני אוכל). בכל זאת הייתי אסיר תודה.
הלילה לא נתליתי על ענף עץ.

כך המשכנו. דרשות, בשורות, ככרות, נאומים על גבעות החולשות על
איזו עיר. בדרכים היו ימי שרב, ימי גשם ובוץ והיו גם ימים
חופשיים ומאושרים. עתה, האביב היה בפתח, עלצנו כולנו בשינוי.
לא עוד לצעוד תחת מטחי גשם קר, שמוטי אוזניים, קפואי אברים. לא
עוד לבוסס בשלג עד ברכיים.
שמש ביישנית החלה מגששת דרכה לעולם. הפרחים הציפו את השדות ואת
חושינו, מסנוורים ביופיים, משכרים בריחם. מי השלגים הקפואים
נמסו ומילאו ערוצי נחלים, במים שוצפים בעוז. צעדנו מעדנות,
כולנו, משפחה אחת מאושרת. מהלכים היינו לצד אפיק נחל רחב.
עושרם של החיים המתעוררים סביבנו, קרא לנו לחבור אליו, מילא את
הלב. איתנו, גם הוא. אדוני, אבי הרוחני, מטה על שכם, רכוב על
חמורו הלבן. עיניו הטובות, זורחות, משתתפות בשמחת העולם.
לפנינו, בני הקטן, מתקדם בקפיצות וניתורים. פרח אדום עז, עסיסי
וריחני במיוחד, משך את תשומת לבו הקטן. הוא דילג בשמחה, מטה את
ראשו לעברו.
חבטה עמומה, נוראה, קטעה באחת את שמחת האביב. קטעה את שמחת
חיינו כולה. הוא החליק ונפל לתוך המים הגועשים, השוצפים בכוח
רב. רעש גופו הנחבט אל תוך המים, נתזים של מים קרים, צווחה
מגרונה של אשתי. מבלי לחשוב פעמיים, זינקתי גבוה באוויר, לעבר
ענף עץ שהיה נטוי מעל המים. הספקתי לשמוע חבטה קשה, מאחורי.
נתליתי בפי, בענף העבה. ברגלי שהגיעו לקו המים, חסמתי את דרכו
של בני. בני יחידי, שהזרם הנורא רצה לקחתו, איתו, מאיתנו.
בעטתי בעיטה ענקית, בשתי רגלי והצלחתי להדוף אותו בחזרה לגדה.
אשתי חשה אליו ועד מהרה הוא עמד על רגליו, בשיער לבן ספוג מים,
המום, קפוא וחי.

אני נותרתי תלוי, מפרפר, בין שמים למים, על ענף של עץ. ללא
מאחז לרגלי, לא יכולתי לקפוץ חזרה לחוף מבטחים. המים געשו
מתחתי בקול נורא. אחיזתי בענף הלכה ונתרופפה. עיניה השחורות,
הגדולות של אשתי, מביטות בי מבעד לצעיף של דמעות, בייאוש גובר.
הזו לה פעם אחרונה שתראה אותי? איוויתי לעצמי כנפיים, שיצמחו
ואוכל לעוף בחזרה אליהם. תמיד רציתי לעוף. אך דבר כזה לא קרה,
כמובן. תחת זה, קרס הענף מכובד משקלי ונפלנו שנינו, אחר כבוד,
למים הסואנים, הקפואים. כבודי, בעיני יקיריי, ניצל. לא מחולשה
ורפיון קרסתי לתוך המים. הייתה זו תאונה, ענף שנשבר. לולא זה
לנצח הייתי נותר שם, אוחז בענף ולא נופל. נתתי מבט אוהב אחרון
באשתי ובני, מבט אחרון נואש בחוף, מבט אחרון מאשים בפרח העסיסי
האדום. המים הגדולים משכו אותי איתם, הלאה. נשטף הלאה, הספקתי
עוד לשמוע מבעד לשאון המחריש שהמה סביבי צרחה איומה, נואשת,
קורעת לב. בפעם האחרונה, קולה של אשתי.
המים הקרים כקרח דשו עמוק בבשרי. שערי הלבן היפה הפך לעיסת בוץ
דביקה ומלוכלכת. געש המים הנוראים וכוחם הכביר נשאו את גופי
הלאה והלאה עם הזרם. הסלעים החדים שארבו בדרכנו, בצירוף אבנים
וקרשים שנישבו כמוני בדרכם של המים הסוערים, פערו חורים רבים
בגופי. עורי הפך למסכת של פצעים שותתים, שריטות וקרעים. עיסה
חומה מנוקדת אדום. עיסת בוץ ודם.
כמה זמן נסחפתי כך, איני יודע. זה מכבר אזלו כוחותיי. תמו
הניסיונות העצמיים ל"חילוץ". גופי שותק כולו מקור. בפנים
חתומות, בהשלמה מיוסרת, נישאתי עם הזרם, הלאה. בראשי הדהדה
צריחת אשתי הנואשת, קול פיצוח העץ, קול חבטת גופו של בני במים
וקול נפילה איומה. נפילה איומה של אדוני, אבי הרוחני. גופו
ניתך לקרקע עת זינקתי להציל את בני. תמונות עלו ובאו, יקיריי,
אהוביי, באו להיפרד ממני. עצב בעיניה הגדולות השחורות של אמי.
תמונת אבי, חסון וגדול, כמו שהייתה תלויה בדמיוני, עת חיפשתי
אותו בכל עיר ובכל כפר אליהם נדדנו. שערה הארוך השחור של אשתי
על יצוע קש דל, בבקתת הזקנים. בני מדלג בין דשאים, בגופו הקטן,
חסר הדאגות. מטה ראש לבן שיער, להריח פרחים. אבל דמות אדוני,
אבי הרוחני, הנביא, באה לפני והוא מוטח לרצפה, המום כאבו,
בידיים פרושות לצדדים בחוסר ישע. מבט מאשים בעיניו. איך הכזבתי
אותו בקופצי ממנו אל מותי. איך הותרתי אותו שם נופל, כואב, מט
לרצפה, פרוש ידיים, לשאת את הכל לבדו.
לאט, מחקתי את יגוני ממוחי, מחקתי את קלוני. התמסרתי לנהמת
המים, לגעשם העצום.
לפתע שקט. הועפתי באוויר. המים הגיעו אל יעדם, נשפכים לים,
נזרקים לאוויר בכוח, נופלים, ואני איתם. נחתתי לתוך עיסת בוץ
סמיכה, מטרים ספורים מהחוף. הדלתא העצומה שאליה נשפכתי נתגלתה
כביצה טובענית. עיסה של בוץ תובעני. הזרם האדיר סחף עימו גם
כמויות עצומות של עפר וזה נאסף לתוך הים בנקודת השפך ואני
נאספתי אליו.
בעיניים כבויות, התבוננתי בחוף שהיה מאד קרוב וכל כך רחוק. שום
שריר בגופי לא נאות להישמע לי. גם שידורי הכאב מהקרעים בבשרי,
כבר נדמו רחוקים, עמומים. כאילו הגיעו ממקומות נידחים, לספר לי
על פצעים בגופו של אחר. שערי הלבן, היפה, המפואר, הושחת
לחלוטין. רעמה של בוץ ויגון צימחה במקומו. גופי החסון, הפך
לגבב של אברים התלויים ברישול, כרוכים בסדר מקרי זה בזה.
זה אני כאן, שלישו של נביא, העומד לנפוח את נשמתו, בטביעה בבוץ
סמיך. זה אני, כבר נפרדתי במחשבותיי מכולם, את ראשי ממלאות כעת
מחשבות על רעמת שערי הלבן. זה אני, לתוך הבוץ אני נשאב.

שני ילדים שהיו משחקים על החוף, התקרבו. נערים בגיל הטיפש
עשרה. האחד צעיר מרעהו. שניהם נראים גבוהים לגילם, בהירי שיער.
הם היו רצים וצוחקים. בידיו של הגדול, מקל ארוך.
זיק של תקווה? האם יש אפשרות שעיסת גופי תגרור את עצמה החוצה?
ייתכן שאוכל להיאחז שוב במקל, בפי, אם זה יושט לי? מבעד למסכה
של בוץ, תליתי בהם עיניים גדולות, מתחננות.
"הי, תראה, בבוץ יש חמור מלוכלך", אמר אחד מהם והשני הסתכל
וצחק. רציתי לצעוק להם, לא, אתם טועים, אני חמור לבן. אני נקי
וגאה, אני חמור טוב. אני חמור של משיח. אבל רק נעירה קצרה,
איומה, נואשת, בקעה מפי. צורמת אפילו לאוזני מלאות הבוץ והרפש.
כל חיי שיבחו אותי על נועם נעירתי, על אצילות קולי. עכשיו,
רגעים לפני שהבוץ מכסה את צווארי, יונק אותי לתוכו, בגד בי
קולי. סרב להשמיע תרועת תחינה אצילית אחרונה.
מה שבא לאחר מכאן, היה קצר וכואב. המקל חד הקצה הושט אלי, אבל
לא בכדי להציל. הנערים התחרו ביניהם, בתורות, מי יצליח לעקור
את עיני. דווקא הצעיר מביניהם הצליח לשפד את עיני השמאלית,
לקול מצהלות רמות.
זה בטח היה מראה מכוער, זה וודאי כאב, אבל אני כבר לא הייתי
שם. אל הבוץ דהרתי. אל בטן הבוץ שנפערה לאמצני אליה. אל הבוץ
החם, החשוך, המגן, הנה אני בא.
בכל זאת, תודה לאחד מהילדים, או לשניהם (כבר לא ראיתי מספיק
כדי להבחין, מי או מה). אבן גדולה צנחה על ראשי, ברעש פיצוח.
אבן שנייה ובא השקט הטוב. דממה מוחלטת, שקט מענג, משחרר. לא
כאב, לא קור, הכל טוב. הכל יהיה טוב. אני, לאן אני הולך? לאן
אני זורם? לאן עכשיו?

מאז אני כאן. כמה זמן עבר? לא הרבה מדי, גם לא מעט. הנני כאן.
חמור מצולק, מרופט ופצוע. חמור שניטלו ממנו חייו כולם וניתן לו
זה בתמורה. חמור בעל מום, שהיה פעם חמור של משיח.

"אתה חושב שהצלחתי לענות לשאלתך?"
"אפשר שכן. אולי. אבל מה הלאה?"
"הלאה, לא יודע. אני אמתין למשפחה שתגיע. אני אמתין לו
שיבוא."
"והוא יבוא?"
"כמובן שיבוא. בוא יבוא, אני בטוח ואז יהיה טוב, יותר מאי
פעם."
"כמה זמן אתה מתכוון לחכות?"
"כמה שצריך, עד בואו של אדוני, המשיח."
"ואז? מה הלאה?"
"זה, האמת, לא כל כך ברור לי. כלומר, באמת, מה הלאה?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז חשבתי לי,
"יופי, עכשיו גם
מועמדויות
לאוסקר יש לי
יותר מהמכשף
הזוטר הזה".





שרה טבעות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/6/05 21:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ח. אור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה