"אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עלי..."

במשך שעות אני מוצאת את עצמי מזמזמת את אותו השיר.
שוב ושוב כתקליט שרוט.
ולא, דווקא כעת איני מתכננת לעזוב כ"כ מהר ואפילו חושבת להשאר
בעולם לעוד קיץ מעיק ומלא זיעה ואולי אפילו לשתיים.
אך האוירה המלנכולית מתעופפת באוויר למרות שאני בעצם שמחה.
ללא השקעה נוספת של אנרגיות בבירור הנושא ממשיכה אני לזמר את
אותו השיר ואף מגיעה גם לשורות:

"זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
דמעותיי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות."

ושוב מבלי להבין מזמרת בקולי קולות כשקולי צרוד ונשמע חלש אך
כולם שומעים אותי, כל קרוביי מפני שאינם צריכים לשמוע את קולי
הם שומעים את הקול מבפנים שר במלוא חוזקתו.
אני רואה אותם כשעוצמת עיני, מאזינים בשקט לקולי המזייף ומנסים
להבין את משמעות השיר ממש כמוני.
הם אינם מבינים כיצד יכולה אני להוציא מילים שכאלו מפי כשחיוך
מרוח עליו והם דואגים, אני יודעת זאת.
דואגים שלא יראו עוד את אותו חיוך, הם מפחדים להסתובב ולגלות
שהוא כבר לא שם יחד עימי מפני שהקיץ כבר כאן.

"כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות."