תל אביב.
אתה הולך לך להנאתך ברחוב שינקין, מצפה כבר להגיע לשוק,
כדי לקנות דברים מגניבים וזולים.


בדרך, בכל פינה, גורי כלבים למסירה, חתולים למסירה ועוד גורי
כלבים למסירה ועוד חתולים ועוד, ועוד, ועוד...
אתה עוצר ללטף לכמה דקות, חמש דקות, מקסימום רבע שעה...

וממשיך ללכת במחשבה שבינתיים יש להם בית, אז הם בסדר...



סיימת לסרוק את השוק, יצאת עם כמה שטויות ובייגלה בשלוש שקל
ממוכרת שניסתה לסנג'ר אותך, אבל לא היה לך כוח.

אתה הולך בכוונה להגיע למקום שאליו אתה צריך להגיע,
ומה אתה רואה בדרך?

חתול פרוותי ויפיפה, שעומד על המדרכה,
כמובן עולה במחשבותייך המחשבה "איזה חמוד!"

ואתה קורא לו כדי ללטף אותו, הוא, משום מה, חתול חברתי אז הוא
נענה בחיוב להצעה שלך, והוא מתקרב קצת בהיסוס, רואה ששום דבר
לא קורה, ומתחכך ברגל שלך...

אתה מלטף אותו, מפנק אותו, לא יכול להפסיק, כל הזמן אומר לעצמך
"רק עוד שתי דקות", רק עוד חמש דקות", "רק עוד דקה"...
ובסוף בלי ששמת לב עוברת רבע שעה.

ואז עובר דוס אחד מאחורייך ואתה שואל אותו "סליחה, מה השעה?"
הוא עונה לך ש-16:36 ואתה קולט שכבר ממש ממש מאוחר, ולא יהיה
לך זמן להתארגן לאן שאתה צריך להגיע מהמקום שאליו אתה הולך.


אתה פונה לכיוון הנגדי מהחתול, ואומר לעצמך, "אל תסתכל אחורה!
אל תסתכל אחורה".
בגלל שאתה מודע לעובדה שאם תראה את המבט הזה, המבט העצוב בפניו
של החתול, אתה תחזור על צעדייך, ולא תוכל לעזוב אותו לרגע.


אוקיי אז אתה ממשיך ללכת, הליכה די מהירה כדי שלא יהיה לך כוח
לחזור אחורה אל החתולה...
מגיע לצומת שבה אתה צריך לפנות, פונה, ומה אתה רואה?

חתול... חתול קצת יותר מגודל מהשני, ברור שהוא יותר מבוגר, או
לפחות יותר חזק.


אתה לא יכול לעמוד בפיתוי, ואתה קורא לו... "פס פס פס פס..."
הוא קצת יותר הססן מהחתול הקודם, אבל באיזשהו שלב הוא קולט
שאתה לא מתכוון לפגוע בו, והוא מחליט להתקרב אלייך. אתה שם לב
שהוא צולע, והוא לא יכול לדרוך על הרגל שלו, כי כואב לו,

אתה עושה פרצוף כזה חמוץ, ומלטף אותו, הוא מתחכך ביד שלך, אבל
אז עוברת מכונית והוא בורח אל מתחת למכונית הקרובה ביותר. אתה
נשאר עומד כמה שניות, מתכופף, רואה שהוא נינוח שם למטה, וקולט
שהדבר היחיד שאתה חושב עליו זה 'אני רוצה לשים לו קיבוע כדי
שיכול ללכת, אבל אני לא יודע לעשות קיבוע והוא גם לא יכול
להוריד את זה, וגם הוא לא ידע להסתדר עם זה'.


ואז אתה ממשיך ללכת.

פונה בפניה שאתה צריך, והולך עד מספר 64 שזאת הליכה ארוכה מאוד
מבית מספר 1.

וכל הדרך אתה חושב על החתול האומלל שבקושי יכול ללכת.
ועל החתול החמוד שהשארת מאחור.



אתה מגיע הביתה, נאנח.

חושב, על 'איזה באסה זה שאין לי מספיק כסף לספק לחתולים האלה
בית ואוכל...'



אתה נאנח שוב.

והולך לישון.