אני אף פעם לא יודע מה לחשוב בצפירה.
תמיד המחשבות מתבלגנות לי ואני חושב על מה צריך לחשוב.
אימא אומרת שצריך לחשוב על כל האנשים שנהרגו. ושעצוב לנו שהם
לא איתנו.
אני באמת עצוב בצפירה. אפילו שאני לא יודע על מה לחשוב.
שאלתי את אימא על מה היא חושבת כשמתחילה הצפירה, והיא ענתה לי
שהיא חושבת על האנשים שלא נתנו להם להיות עם המשפחה שלהם, וכמה
שזה עצוב.
אמרתי לאימא שזה באמת עצוב, ושאני לא רוצה שלא יתנו לי להיות
איתה ועם אבא.
שאלתי אותה למה לא נתנו להם להיות עם אבא ואימא שלהם, אז היא
ענתה לי שזה בגלל שהם היו יהודים.
גם אנחנו יהודים אימא, נכון? אבל את לא תלכי ממני? וגם אבא?
אני לא אוהב את האנשים האלה, שלא נתנו לילדים להיות עם המשפחה
שלהם.
אימא אמרה לי שאנחנו היזכרון שלהם, של כל האנשים האלה. שהיו
יותר ממיליון, ומיליון זה הרבה מאוד ידיים לספור.
אז הבטחתי לאימא שבצפירה הבאה אני אחשוב עליהם. בשביל שיהיה
להם זיכרון. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.