איך היינו אז, אני נאחזת בזה בכל כוחי.
לאן הלכנו, איזה אוויר נשמנו, אילו מילים אמרנו.
שתי ילדות טבע פראיות רצות בין הסלעים, מוצאות מסתור בתוך
כוכים שגלי הים רוחשים בהם, ומשפריצים מים מלוחים.
איך היינו, מה חיפשנו, איך ידענו למצוא, למצוא צדפים ואבנים
וצמחים ואחת את השנייה.
איך נראינו כשהלכנו יד ביד במדרחוב הצבעוני, כששכבנו על הדשא
בכיכר מחובקות ואוהבות, אילו מבטים ניפנו אלינו אז, היינו יפות
בעיניהם? מסתוריות? נוראות?
מה אמרו אז, אילו לחישות נלחשו שלא חדרו לתוך העולם הסגור רק
לשתינו, אילו צללים כהים ריחפו בין הקירות, האם כבר אז ידעו
שאין לנו מקום ביחד, האם כבר אז רצו לדחוק אותנו עד שניפול.
מתי החלו השאלות, כמה זמן לפני שהן הופנו עלינו, כמה זמן
אצבעות מאשימות חיפשו אותנו ואנחנו התחמקנו בלי לדעת.
איך נשמעו הצחקוקים מהחדר הסגור, צחוק הפעמונים שלך והצחוק
המתגלגל שלי, כמה יפים הם היו, האם הם עדיין ספוגים בוילונות
ובקירות הכחולים.
איפה התחבאנו, איך התחבאנו, איך הצלחנו להסתתר מכל הרע שאיחלו
לנו, מכל אותם מחפשי נפשנו, איך תמיד מצאנו מסתור זו בנפשה של
זו.
מה ראו כל מחזרייך, האם ראו את האהבה העצומה שהייתה בך, האם
הבינו שלעולם לא ישיגו אותך ולכן ניסו, האם רצו לכבוש אותך,
להחזיר אותך למוטב.
מתי הגיע הסדק הראשון, איך הוא נפער לו לפתע בתוך השלמות, כמה
הוא הכאיב, מתי נוספו לו עוד סדקים, עוד ריבים, עוד מילים
כואבות.
מי אשם, אני, את, שתינו ביחד, כל השאר שלא היו מסוגלים להבין
את האהבה שלנו ולכן התנגדו לה.
איך סטרת ללחיי והסתובבת והלכת, כמה זמן בכיתי אחרי זה, כמה
זמן בכית את.
מתי שכחת אותי, מתי אני אשכח אותך.
איך היינו אז, כמו שלעולם לא נהיה יותר.
אני נאחזת בזה בכל כוחי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.