את שוכבת במיטה הזרה, בית מלון ישן וזול.
את מכורבלת מתחת לשמיכה האפורה, נצמדת לקיר, עוצמת עיניים חזק,
כאילו שככה תוכלי להפסיק לראות את התמונות שרצות לך בתוך
הראש.
כל כך קר לך, השמיכה הדקה בכלל לא מחממת והחימום לא עובד ואת
רועדת, קצת מקור וקצת מבכי.
והגשם לא מפסיק לרדת, ואת משתגעת מהקול שלו כשהוא מתנפץ על
החלון.
את כאילו מתחבאת שם, בבית מלון הזה, את נותנת שם בדוי בקבלה
ומחליפה חדר שלוש פעמים וגם מבקשת בלי טלפונים ובלי מבקרים,
אבל האמת היא שאת יודעת שאף אחד בכלל לא מחפש אותך ובכלל אין
לך ממי להסתתר.
אף אחד לא ייכנס לדירה ויגלה שאת לא שם ואף אחד לא ירוץ בין
המלונות בעיר וישאל עלייך בשולחנות הקבלה ובטח שאף אחד לא יבוא
לבקר אותך כאן.
אז איך זה שאת עדיין מחכה שמישהו יבוא ויחבק אותך מאחורה,
מישהו שילחש לך שהכול בסדר.
אז את שוכבת שם כל הלילה, בלי להבין בכלל ממי את בורחת ואת גם
בוכה, ודאי שאת בוכה, את תמיד מסתכלת על העולם מבעד למסך של
דמעות.
את בטוחה שאם מישהו אחר היה ככה בורח למין מקום עלוב שכזה כבר
מזמן היו מחפשים אותו, כבר מזמן היו מפזרים תמונות שלו בכל
העיר, אבל זה לא מישהו אחר, זאת את ואותך אף אחד לא רוצה
למצוא.
ובבוקר, אחרי לילה בלי שינה, את מחזירה את המפתח לפקיד החייכן
והוא שואל אותך בקול מתוק איך ישנת ואת כבר מתכוונת לענות לו
אבל הוא כבר מדבר עם מישהו אחר, וככה, עייפה ושפופה את הולכת
את כל ארבעת הרחובות עד לבית שלך, פותחת בשקט את הדלת כדי לא
להעיר את השותף שאין לך ונכנסת למיטה שלך והיא זרה לך כמעט כמו
המיטה בבית המלון.
ואת בוכה, ודאי שאת בוכה, את בכלל לא יודעת איך נראה החדר שלך
בלי מסך של דמעות וכל כך קר לך, כי השמיכה דקה והחימום לא עובד
ואת אומרת לעצמך ולבמאי של החיים שלך שזה בדיוק הזמן לנקודת
המפנה, שעכשיו בדיוק מישהו צריך לדפוק בדלת, כי חשב שזאת דירה
של מישהו אחר ואת תפתחי לו, עם הדמעות בעיניים, והוא יהיה קצת
מופתע אבל יחייך אלייך חיוך מדהים וישלח יד לנגב לך את הדמעות
ושוב ושוב יתנצל שהפריע לך ואת תלחשי לו שלא הפריע בכלל ואז
הוא יתאהב בך ואת גם בו, כי עד שמישהו אוהב אותך זה יהיה בזבוז
לא לאהוב אותו חזרה.
ופתאום מתוך ההזיות את שומעת דפיקה בדלת, העיניים שלך מתרחבות
בהפתעה ואת קמה בשקט מהמיטה והולכת אל הדלת, וביד מהססת פותחת
אותה ומסתכלת בציפייה החוצה... וכלום, מפתן הדלת ריק ומרחוק את
שומעת צחקוקי ילדים בורחים מפנייך.
את מחייכת חיוך מריר והולכת לעבור על רשימת המלונות של העיר
ואומרת לעצמך כמעט בלי תקווה שמחר, מחר נקודת המפנה בסיפור שלך
תגיע.
ואת שומעת את הצחוק המלגלג של הבמאי, אין סיכוי הוא צוחק.
דמות בדויה עם רגשות אמיתיים, מי היה מאמין? |