השינה היא כמו מחבוא, מתחת לשמיכה אני לוכדת חלומות, כמו במערת
קסמים.

אתמול הייתה בתוכי שתיקה, קו אחד ארוך ורצוף של שום דבר וגם את
שתקת מבחוץ ולא אמרת מילה למרות שיכולתי לקרוא על פנייך שיש לך
המון מה להגיד.
וכל מה שרציתי שתגידי לי טבע בשתיקה שלך ובמבטים הכואבים, או
שלך או שלי, כבר אי אפשר לדעת, הפכנו להיות כאחד והגיע הזמן
להפרד, להתפצל, לפרום תפרים.
העולם ממשיך להסתובב וגם את כבר מתחילה לחייך, כבר לא אלי, אבל
עדיין - חיוך ולי כבר אין אל מי לחייך, אז אני לא וזה קצת
סורט, כמו צמר פלדה על הלשון.

אפילו האדישות כבר לא ממש רגש, סתם מצב צבירה.

אני סוחטת את עצמי מכל טיפת רגש שעדיין נשארה בי, מייבשת את
עצמי בשמש, שאצטמק ואהפוך קטנה נורא ואנשים יוכלו להצטער על מה
שהייתי או לאהוב אותי ככה.
ואני לא אצעק, לא משמחה ולא מעצב כשתחליטו מה לעשות בקליפה
המיובשת וחסרת הרגשות שאזרוק עליכם כשהכול יתרוקן בסוף.
תעשו ממנה שק גדול לאיסוף של פטריות רעל, בידיים צבועות שחור
תקטפו את הפטריות ותזרקו לתוך השק וזהו ואין יותר רעל שיהרוג
את נשמתכם.
רק שאותי, את השק, הוא ימוסס לאט לאט, בכל זאת - רעל.

אם רק הייתי קצת יותר נחש הייתי משילה מעצמי את עורי וכמו חדש,
זה כמעט כמו קסם.

מהלכת ביניכם, בועטת באבנים, תחשבו סימן לכעס, תחשבו סימן
לעצבות ובעצם זה כלום, אולי איבוד הדעת אולי סתם הרגל לא מודע,
הגוף לא שוכח הרגלים והגוף זה מה שנשאר.
צחוק חלוד מחלץ עצמו מתוך מעמקי השכחה, הוא כמעט אמיתי וכמעט
סוחף ונעלם, מודחק חזרה למקום שהוקצה לו, אי שם, הרחק ממני,
ומהאוויר.
רעב בלתי פוסק, שאי אפשר להשביע, שיונק כל טיפת חיות שנשארה,
רעב לאוכל, רעב לסמים, רעב לשכרות, רעב למין רעב ועוד רעב ואין
לו סוף, רעב לכל מה שאפשר לרעוב אליו.
להטוטים ברגשות מזויפים, כמו ליצן בקרקס, לזרוק ולתפוס.

היום השמים שוקעים והשמש נשארת תלויה לבדה, ורק את תמשיכי
לשתוק.