א
בטוחני, שכאשר מערכת "הבמה החדשה" תקרא רק את שם הסיפור, תעיר
לי מיד:" הסיפור ידוע ולא מקורי", אך אם לקבל שבבתי הספר
הממלכתיים-דתיים מספרים אולי המורים את הסיפור הזה, הריני
מניח שרבים אף מהמתפללים ומקוראי "הבמה החדשה" לא שמעו על
אמנון ממגנצא ואף אינם יודעים היכן מגנצא הזאת (שם איטלקי?).אם
כן יודעים, אנא, אל יתנפלו עלי, אני מתנצל מראש ושמח, שהם
בקיאים בפולקלור היהודי.
מודה אני, שאני לא חיברתי את הסיפור הזה ולא מצצתי אותו
מ"מוחי הקודח" (בן יהודה). בהיותי ילד (גם אני הייתי ילד),
שמעתי אותו בתקופת הימים הנוראים מסבי, שבניגוד לאבי, שאהב
לכתוב אגדות למבוגרים, אהב לספר לי סיפורים לאין ספור, ששמע
אותם מסבו. לפיכך לטובת אפילו אחוז אחד, שלא שמע את האגדה
הידועה ולא מקורית, הריני מעביר אותה, כפי שאני זוכר אותה עד
היום ואשמח, אם נכדותי, שלא שמעו את האגדה מפי אביהם ואף אתם
קוראי, שיהיה לכם אומץ להודות, שאתם לראשונה שומעים את האגדה
הזאת (אני מחכה לתגובות!) ואז תבינו, מה קשר במשך אלפי שנים את
המפוזרים בכל מיני ארצות.
ב
הדבר קרה בימי הביניים, בערך בסביבת מסעות-הצלב ואולי גם
אחרי זה. בעיר מגנצא, אחת משלוש הקהילות היהודיות החשובות
בגרמניה, חי רבי אמנון, בן למשפחה חשובה ומכובדת, יפה-תואר ואף
עשיר. עקב קשרי מסחר, בא במדע לא פעם עם אנשי לטונות רמים
ואף כמרים. הקשרים המסחריים בין רבי אמנון והקניינים
הנוצרים הרמים היו תקינים ורק דבר אחד פגם, כדי שקשרים אלה
יהפ
כו לידידות כנה ביניהם. הדת!
התחילו השרים של מגנצא וההגמון לשדל אותו:
"אדון אמנון, הנה כל השערים פתוחים לפניך. יכול אתה לעלות גבוה
גבוה ואף להיות שר כמונו. עליך רק לחדול להיות יהודי ולקבל את
הדת הנוצרית."
דחה רבי אמנון את דבריהם בנימוס, בצחוק ולא רצה לשמוע עוד את
דבריהם. יום יום דיברו אליו ושכנעו אותו, אף התקיף מכולם היה
ההגמון:
"אל לך לדמות בנפשך, כי תוכל ליהנות מאוצרות ארצנו, מהכבוד
שרוחשים לך ותתעקש לא לקבל את דתנו האמיתית. ראה הזהרתיך, כי
פוקעת סבלנותנו ומות תמות, כמו כל בוגד."
אין זאת, כי חלשה דעתו של רבי אמנון והתעייף מהוויכוחים הבלתי
פוסקים, כי אמר:
"ברצוני לחשוב על הדבר שלושה ימים!"
רק יצא מביתו של ההגמון ומיד הבין, מה אמר. איך יכול היה לבקש
עוד שלושה ימים, למען להרהר בדבר..כאילו יש ספק בלבו, כאילו
מותר לכפור באלוהי ישראל. עתה ירד שאולה , בגלל הלשון שהכשילה
אותו. מרוב צער, על דבר האיום, שלשונו פלטה, לא אכל ולא שתה
ורק בכה, כאיש שאיבד את עולמו הבא. היום השלישי בא וההגמון שלח
לקרוא לו. בקול חלוש, על שכל הזמן צם, ענה רבי אמנון לשליחו של
ההגמון:
" לא אלך אל ההגמון תשובתי היא -לא!"
מתוך הבנה להתלבטויותיו של אמנון, שלח אליו ההגמון שליחים
יותר מכובדים, שידברו על לבו, אך הוא סרב. ואז ציווה ההגמון על
החיילים:
"הביאוהו אלי ואם גם נגד רצונו!"
משכוהו החיילים אל ההגמון והביאוהו לפניו. וכאשר ההגמון הנרגז,
שכבודו נפגע על ידי יהודי, החל לצעוק ולאיים עליו בעונשים,
שיטיל עליו, כעל מורד ומשמיץ הדת הנוצרית, ענה לו רבי אמנון:
"לעולם לא אקבל את הדת הנוצרית ואני בעצמי אגזור את דיני. את
הלשון, שהעיזה לאמור: ברצוני לחשוב שלושה ימים, במקום להגיד
מיד ובתוקף: לא אקבל את הדת הנוצרית, יש לחתוך אותה!"
ההגמון אמר: לא יהודי יאמר לי, מה יהיה גזר דינו. לא אחתוך את
לשונך, כי היא דיברה בהיגיון וצדקה, אך רגליך שלא באו אלי,
כשקראתי לך -אחתוך ואת כל גופך אייסר."
ציווה ההגמון לקצץ את פרקי אצבעות ידיו ורגליו ואחרי קציצת
כל פרק שאלוהו התליינים: "האם ברצונך עכשיו לקבל את הדת
הנוצרית?" ובכל פעם ענה: "לא!".
וכאשר סיימו לחתוך את רגליו ואת ידיו, פקד ההגמון להשכיב אותו
בשמיכה ואת פרקי ידיו ורגליו הקצוצים להכניס לידו ולשלוח אותו
לביתו.
בא ראש השנה. רבי אמנון ביקש מקרוביו לשאת אותו באלונקה לבית
הכנסת ולהעמיד אותה על יד שליח הציבור. כאן בנוכחות כל הקהל
התפלל את התפילה, אשר חיבר : "ונתנה (=נספר) תוקף קדושת
היום". וכשגמר להתפלל, עלתה נשמתו השמימה , וכל המתפללים,
ששמעו את רבי אמנון שנתן את חייו על אמונתו, הפיצו בכל תפוצות
הגולה את הפיוט החדש.
האגדה ממשיכה , שכמה ימים אחרי מותו נתגלה רבי אמנון בחלום
לר' קלונימוס בן רבנו משולם (מחצית השניה של המאה ה- 11)
ולימד אותו את הפיוט "ונתנה תוקף" והורה לו לשלוח אותו לכל
תפוצות הגולה. וכך עשה.
וממשיכה עוד המסורת העממית להסביר, שרבי אמנון נקרא כך, כי
בגלל אמונתו באל אחד סבל סבל רב , כשעינו את גופו, אך לא נשבר
באמונתו והייתה זאת כפרה על הדבר שברגע החולשה יצא מפיו. של
האיש, שלמען אמונתו לא היסס לתת את חייו. |
