את מרבה לכתוב על המוות אנוכית שכמותך.
כיצד תבחרי לבתק את מושא כמיהתי, אותך עצמך מהמסגרת היחידה בה
אוכל לפגוש בך?
חוצפה לשמה. לא, לא חוצפה. עיוורון.
נסתר מעיניך סיבוב הראש שאת זוכה לו, לכשאת עוברת בסמוך אליי,
שבעקבותיו מפלל אני לשבר מפרקת.
כך אשבור את מחסומי הרציונל הארורים.
רק המוות ישמש לך מאהב?
הכיצד תבחרי בקפוא שבאלמנטים לחבוק בך
בעוד החיים מתדפקים על חלון ליבך, ללא הועיל?
אל תהיי אטומה לחיים. כלומר, אליי. כלומר, לחצי חיים.
איני מציע חיים- מציע אני טוטאליות.
מזה את מפחדת?
הלא מכל הדברים המתוקים שחלקת עימי כמהת לטוטאליות ולהדדיות,
מדוע גורלי האכזר עולל רתיעתך מהצעותיי, שאני, והפעם אני חוטא
בחוצפה, חשבתיהן לאטרקטיביות?

אולי אבכה? קתרזיס דרמטי תמיד בריא ויעיל,
אבל כמובן שבתחומים בריאים וחיוביים אני אימפוטנט מושלם.
כלומר- הלב, או לפחות מה שהוא בזילותו משקף, מבקש לבכות, אולם
הרציו עומד עיקש ומשגיח על המפתן.

תצליפי בי בלשון האכזרית שלך ובהתבודדות הרצחנית שלך ממני, כי
אזי אגמל משיכרון חושים זה שלי.
תני לי להיגמל ממך.

נראה שאת לא רוצה.
אולי באיזו פרוורסיה מובנת את נהנית מההתייחסות ומתשומת הלב
שאני נותן לך, אבל אנא
חוסי על בזוי שכמותי והצליפי בי ברוע.

אל תטעי - איני מזוכיסט.
אוכיח לך בכך שאבריא ואגמל,
ואת?

את תמשיכי במסלולך, אולם הפעם, חוסי על השוטים שנפלו במלכודת
הזמר שלך, נימפה שכמותך.