החלטתי להתעורר, השעון מצלצל
לקום? לא לקום?
ומחליטה להישאר במיטה...
לא נרדמת בחזרה ובכל זאת לא קמה.

כמו שק תפוחי אדמה שזרוק על שולחן
הכול בפנים צפוף צפוף ואין מקום לנשום, דממה בפנים
כולם מחכים למושיע, אם יש כזה
שיבוא כבר, שיפתח , שיקלף,
שיעשה כבר משהו שנוכל כבר לצאת...

אז אני קמה, פוקחת את העיניים, מתרחצת ויוצאת
אני והם מתחילים ללכת...
אנחנו צוחקים, שמחים, אוכלים וישנים
אבל עדיין חיים בצפיפות ובחנק
מחכים לו שיבוא...

כמו שק תפוחי אדמה שזרוק על שולחן
הכול בפנים צפוף צפוף ואין מקום לנשום
מחכים שהוא יבוא,
אולי עוד כמה רגעים?!
הנה זה כבר קורה...
הוא יבוא יקלף אותנו, יקלף וישטוף
ואם הוא ייתן עוד דחיפה אחת קדימה
אז יהיה לי צ'יפס...