א
הימים, ימי מסעי-הצלב. קריאתו של האפיפיור אורבן השני לאבירי
המערב, לצאת לעזרת הנוצרים במזרח ולשחרר את ירושלים ואת
"כנסיית הקבר" משלטון המוסלמים, פתרה בבת אחת בעיות מטרידות
רבבות בני אדם, הנאנקים תחת עול המציאות החדש: גידול האוכלוסין
המהיר יצר עודף אוכלוסים בכפר ומעמד אצילים, שלט היה מסוגל
להוריש לצאצאיו נחלה. בדרכים הסתובבו קבוצות איכרים, שברחו
מכפריהם, הנתונים לשלטון אדוניהם, המנצלים אותם וחיפשו יערות
שאפשר לברא אותם, ביצות לייבש, כדי במקומם להקים שם ישוב חדש
-משלהם. בעלי חרב מהירה, שכל רכושם היה סמל אצילות או אבירות,
נדדו בדרכים, מיואשים ממעמדם, שלא הבטיח להם כל תועלת וחיפשו
הזדמנות להתעשר בכל מחיר. קריאתו של האפיפיור באה "מן השמים".
נוסף על כפרה על העוונות, הבטיחה לכל נושא צלב על בגדו, שטחי
אדמה בארצות שהיה עליהם לגאול ואוצרות לאין קץ, שבהם שפע המזרח
האגדי.
אך חמישה חדשים קודם למסע האבירים, בטרם החליטו, מי ראוי להיות
מנהיגם, איש איש במחוז שלו ובארצו נטלו את היוזמה האיכרים, שלא
היה להם מה להפסיד ולא איכפת היה להם, מי יהיה מנהיגם, כל עוד
שיוביל אותם הרחק משלטון אדוניהם לארץ חדשה, בה ייטלו
מהכופרים את אדמותיהם ובעצמם יתיישבו עליהן.האיש שהלהיב את
דמיונם והבטיח להם חיי גן עדן בארץ הקדושה היה פטר הנזיר. הם
נטלו מבתיהם חרמשים, מגלים, סכינים חדים ואף מקלות, וכה
מזוינים יצאו בעקבות מנהיגם. למחנה זה הצטרפו גם כמרים נמוכים
ואבירים זעירים.תנועה זאת שבמשך הזמן התפצלה למחנות לאין ספור
התרגנה בחבלי צפון-צרפת, לותרינגיה והריינוס. בזה אחרי זה
נעזבו כל הכפרים וחמישה מחנות, שצעדו לאורך הריינוס, עזבו את
צרפת ואת ארצות הריינוס, בדרכם דרומה.
אך בטרם נכנסו למערכה העיקרית, למאבק המזויין עם המוסלמים,
שישבו במדינות נוצריות בביזנץ, בסוריה ובארץ הקדושה, החליטו ,
כמו כל צבא לערוך תחילה תמרונים.
במקום צבאות מוסלמים, שבוודאי היו מזוינים היטב, פתחו במלחמה
ב"רוצחי האל", שלא היו מזוינים וחיו תןך שלווה במקומות, שאותם
עברו.מערכה זאת נגד היהודים, גברים, זקנים, נשים וטף התפרסמה
בתולדות העם, המוכה במשך אלפי שנים, כ"גזירות תתנ"ו". פרנסי
הערים, שחשו בסכנה המתקרבת, פנו לקיסר הינריך ה- 4 והוא הזהיר
מיד את אבירי גרמניה ואת הגמוניה להגן על היהודים.כך ניצלה
קהילת קלן, אחרי ששיחדה את גוטפריד מבויון, אך בעקבות מחנה
אחד, בא המחנה
השני ולפעמים שני מחנות יחד, שהתפצלו והתקיפו בבת אחת בערים
שונות. יהודים ניצלו את כל האמצעים: מו"מ ותשלומים להגמונים
ולפעמים גם לנושאי-צלב, צום, תפילה, צדקה. לעומת הנזיר פטר,
שהניח להם, נתקלו הפעם במנהיגים צוררי ישראל, ששנאה ליהודים
העבירה אותם על דעתם. כאלה היו אמיכו מליינינגן באיזור הריין
ופולקמאר בבוהמיה. ובעקבותיהם זעק ההמון המוסת: "קבלו את הדת
הנוצרית והצלתם את חייכם העלובים או מות אכזרי וביזת רכושכם,
שגזלתם מהנוצרים!" עתה לא הייתה כל ברירה. או להלחם בהמון
הפורעים או לקדש את הם על ידי שחיטת הקרובים ואת עצמם. היו
שהכינו לעצמם סכין כשרה וברכו "על השחיטה", אך היו גם
אמיצים, שבטרם נפלו נלחמו מהחומות, בחצרות בתיהם והנשים
בחדריהן. אכן היו ובפרט צעירים, שניסו לברוח ליערות ולכפרים
ולאחר שנתפסו, נרצחו. אבל היו גם עשרות משפחות אצילות של
נוצרים, שהעניקו לקורבנות מסתור
והיו גם מקרים של נוצרים, שהזדעזעו נוכח מעשי רצח וביזה של בני
דתם ו..התגיירו. כה וכה נהרס רוב מניינה ובניינה של יהדות
אשכנז בחבל הריין, לורן וכנראה גם בוהמיה. שלוש הקהילות
הקדושות: שפיירא, וורמייזא, מגנצא היו הראשונות, שחשו את זעם
ההמון המוסת ומן ההכרח היה להקים מחדש את
הרובע היהודי ובפרט את בתי הכנסת והישיבות, שהועלו באש.
ב
עתה אחרי שחלפו גלי האיכרים, שמעטים מהם הגיעו לקושטא, החל
הגיוס העיקרי למסע הבארונים. כל חבל הארץ, כל מחוז תרם את
חלקו, כשבראשו רוזן או דוכאס שלו ולרשותם אבירים בדרגה נמוכה,
הנתונים לפיקודם.בין ראשי המחנות הידועים, לא חסר גם מקומו של
גוטפריד מבויון, דוכס לותרינגיה התחתית, אשר הוליך את צבאו דרך
הונגריה. המפגש של כל המחנות צריך היה להיערך בקושטא.
אך בטרם יצא למלחמה הגורלית, שאיש לא יכול היה לחזות איך תגמר,
החליט להתיעץ עם החכם המכובד לא רק על ידי היהודים, אלא גם
הנוצרים, שהתיחסו אליו, כמו אל נביא -רבי שלמה יצחקי- רש"י.
הוא שלח מיד אחד מאבי5יו לגשת לביתו של רש"י ולהודיע לו, שיבוא
אליו ויביע את דעתו על מסעו ואולי אף יאמר לו, איך ייגמר
המסע.
רש"י, למוד נסיון, שזה עתה חזר ממסתור באחוזתו של הגמון, אשר
הואיל לשמור עליו ועל כמה מתלמידיו, סרב לבוא אל הדוכס מתוך
חשש, שהוא אשר קיבל שוחד רב מיהודים, על מנת שיגן עליהם, לא
נקף אצבע להגנתם ועתה עלול הוא, כדוגמת נושאי הצלב הקודמים
להתנכל לרבי יהודי.
כששמע הדוכס, שיהודי החי בגבולות שלטונו, מסרב לבוא אליו,
כאשר נקרא, התמלא חימה על בן לעם העיקש, שאינו מציית למושלו,
נטל עמו פלוגת אבירים מזו
ינים, יצא לוורמייזא, כשפניו ישר אל ביתו של רש"י.
הוא הגיע לרובע היהודי ובעזרת עוברים ושבים מצא בית הרוס
למחצה, ששימש דירה פרטית,בית הכנסת ובית מדרש חתלמידיו הרבים.
הדלת למבנה, שנפרצה בכוח, הייתה תלויה על ציר אחד ופתוחה
לרווחה.על השולחן הפשוט היו מונחים ספרי קודש, אוצר יחידי,
שהאיכרים הצלבנים יכלו לשדוד, אך מתוך זלזול לספרים כלשהם, לא
נגעו בהם. איש לא היה בדירה.
הדוכס המופתע קרא בקול גדול:
"שלמה, שלמה, היכן אתה? בוא הנה!"
מיד באה תשובה, כאילו מן התקרה:
"מה רצונך ממני, כבוד הדוכס?"
הביט הדוכס למעלה, אך מלבד התקרה הנסדקת, לא ראה מקום, שממנו
בא הקול.
נדהם הדוכס וקרא שוב:
"היכן אתה שלמה?"
עתה באה התשובה של רש"י קרוב לאוזניו:
"כאן אני, אדוני הדוכס!"
פעמיים ושלוש ניסה הדוכס למצוא, מנין מדבר רש"י וכל פעם ענה לו
הקול ממקום אחר, אך הוא לא ראה אף צלו של רש"י. אכן רש"י, שראה
את פלוגת האבירים המזוינים , לא היה בשום אופן מוכן להסתכן
והוא נקט נגד רצונו בתכסיס, שלמד מוונטרילוקיסט, שיחד אתו עבר
כברת דרך ארוכה. האיש, שהיה מדהים בשווקים המוני עם, בדיבורו
מתוך הבטן ,לימד אותו להשליך את קולו כל פעם מכיוונים שונים
וכן ממקום אחר. עתה באין ברירה ניצל את 'התורה', שלמד ממאחז
אוזניים פשוט, שאותו פגש במקרה.
בצאתן מהבית נתקל הדוכס באחד התלמידים, שהלך בכיוונו ושאל
אותו:
"הגד לי, האם כאן גר מישהו?"
"בוודאי, הרי זהו בית מדרשו של רבי שלמה, עוד מעט יבואו לכאן
רבים. האם כבודו לא דיבר אתו?"
"אמנם דיברתי, אך לא ראיתי אותו.בכל אופן, כאשר אתה תראה אותו,
תאמר לו, שהדוכס מבויון, נשבע לו בשמו, שלא יעשה לו שום דבר רע
ושרק ברצונו להתיעץ אתו בדבר חשוב."
כששמע את שבועתו של הדוכס, הופיע רש"י מיד, נפל לרגליו וקרא:
"יסלח לי אדוני הדוכס על התנהגותי הלא הולמת, אך נוכח הפרעות
שעשו נושאי צלב, אני נאלץ להיזהר. חיי חשובים מאוד לתלמידי,
שימשיכו את תורתי."
הדוכס מיהר להעמידו על רגליו ואמר לו:
"אכן נוכחתי ,שאתה איש חכם, מורה לרבים וכן קדוש, לאחר
שאלוהים מעניק לך תכונה להיות בלתי נראה לא רק לפראי אדם,
שבחסות הצלב הקדוש , ביצעו מעשי רצח ושוד, אלא שאף אני הדוכס
מבויון לא הייתי מסוגל לראות אותך ולאחר ששמעתי את קולך קרוב
לאוזני והושטתי מיד בכיוון זה את זרועי, נתקלתי רק באוויר ולא
בגופך. אך אחרי שזכיתי לראות אותך בעיני, אגיד לך למה
באתי.בוודאי ידוע לך, שכמו כל בארונים ואבירים הראשונים
במעלה, אף אני נענה לקריאתו של הוד קדושתו האפיפיור ויוצא.
בראש לוחמי לארץ הקדושה, כדי לשים קץ לחילול הקודש, שמבצעים
יום יום הכופרים המוסלמיים. בטוחני, שכוחותינו המשותפים של כל
גיבורי חיל יצליחו להכות אותם שוק על ירך ולגרש אותם מהארץ
הקדושה, שהם מטמאים. אך בטרם אצא לדרך, הייתי רוצה להתיעץ אתך
ולאחר שנחשב אתה לנביא אלוהים, ודאי תוכל לדעת, האם המערכה
שאליה אני מצטרף, סופה- ניצחון או מפלה.אנא, אל תחשוש לגלות
לי, אחרי הכל הנני גבר אמיץ ומוכן לשמוע את כל האמת. האם
צפוי לי ניצחון במערכה או שמא מחכה לי שם במזרח הרחוק- מפלה?"
הרים רש"י את עיניו והביט בעיני הדוכס. עיניו השחורות והגדולות
של הרבי, כאילו חדרו לתוך ישותו של הדוכס ובהביטו בתוך עיניו
הכריז בקול בוטח:
"אדוני הדוכס הגדול והרם. לא אסתיר לפניך את מה שאני רואה.
תחילה תצליח מאוד, תכבוש את ירושלים ואף יכריזו עליך כעל
מלך.אך כעבור שלושה ימים בלבד, ירכזו שוב המוסלמים את חילם
ויגרשו אותך מהעיר. ואילו אתה תהיה נאלץ יחד עם לוחמיך לברוח.
ובשעת הבריחה חלק מהצבא שלך ייהרג והיתר ייפול בדרך ואתה
אדוני הדוכס הגדול תשוב לעיר הזאת עם ש ל ו ש ה סוסים בלבד.
זאת מה שראיתי בעתיד, אדוני הדוכס, ואתה רשאי לפעול כרצונך."
כששמע את הנבואה הקודרת הזאת, הלבינו פניו של הדוכס, אך בהיותו
לוחם אמיץ, התאושש ואמר:
"ייתכן שכל זה, שניבאת לי, יקרה לי וזהו גורלי, אך דע לך, שאם
אשוב לעיר הזאת עם א ר ב ע ה סוסים בלבד, במקום שלושה, כפי
שניבאת לי,לא ארחם עליך, אקצץ את בשרך ואשליך אותו לכלבים
ואילו את כל היהודים החיים בארצי אצווה להרוג."
הוא פנה מהרבי, עלה על סוסו, נתן פקודה לאביריו המחכים לו וכבר
למחרת יצא למסע בראש חילו.אכן, כל מה שרש"י ניבא - אירע.עברו
רק שלושה ימים, מאז הדוכס כבש את ירושלים והוכרז למלך, התאושו
המוסלמים ובקרב אכזרי בין שני מחנות, היכו את חילו, שנס
בבהלה משדה הקרב. שארית חילו מתו בדרך ממחלות משונות ומחרב
האויב, שארבה להם בין נקיקי הסלעים. ומקץ ארבע שנים שב
לוורמייזא עם שלושה פרשים ואילו הוא הרוכב על סוסו הרביעי.
בהתקרבו אל שער העיר נזכר בנבואתו של רש"י על שובו עם שלושה
סוסים ועל הבטחתו לנביא שקר, אם ישוב אפילו עם א ר ב ע ה
סוסים. הדוכס המאוכזב מגורל המסע, נמלא עתה חימה ודעתו אחת
להוציא להורג את רש"י ולנקום בכל היהודים, השמחים בוודאי
למפלתו. תוכניותיו של הדוכס -לחוד ומעשי ההשגחה העליונה
-לחוד. באותו הרגע, שהדוכס רצה להיכנס בשער העיר, ניתק ממשקוף
השער כלונס כבד, העשוי ברזל על הסוס הרביעי, הסוגר את התור
וערף את ראשו ואילו רוכבו נשאר בחוץ. כך קרה, שדרך שער העיר
נכנסו רק שלו/שה סוסים ולא ארבעה, בדיוק כפי שניבא רש"י. כאשר
ראה זאת הדוכס הגדול, אחז את לבו פחד איום, כי הנה נבואתו של
האיש הקדוש התגשמה במלואה. ירד הדוכס מסוסו וכיוון את צעדיו
אל ביתו של רש"י, כדי להביע לו רגשי הערצה ולהודות בגלוי,
שנבואתו כולה- אמת.
אך כאשר התקרב אל ביתו, ראה והנה הסמטה מלאה המוני אדם, שבאו
להשתתף בהלווייתו של האיש הגדול, שהלך לעולמו. הצטרף אף הדוכס
להלווייתו וזמן רב התאבל על מות האיש, שיכול היה לשמש לו יועץ
נאמן בכל מעשיו.
ג
עד כאן האגדה המופלאה על גוטפריד, הדוכס מבוייון, אגדה
שהפיצו אותה במשל מאות בשנים חסידי פרשן התורה, הגדול[ שהוציאה
היהדות. ובאגדה זאת מופיע רבי שלמה יצחקי, הוא רש"י לא רק
כפרשן אמיץ ומקורי של התורה, אבל מה יותר, איש בעל כשרון לראות
את עתידו של אדם, את גורל המערכה, שעשרות מפקדים מתכננים אותה
ולנבא באומץ לשליט כביר, הכל יכול את עתידו.
אך כפי שאמרנו, כל העלילה היא אך ורק אגדה, אולי תוצאת רצונו
התת-הכרתי של 'עמך', הרואה במפקד הצלבנים, פולש בדומה
לפולשים רבים לארצו ולעירו הקדושה ועונש לאיש, שלא היה לו אומץ
ומצפון להגן על רבבות יהודים, חפים מפשע, שנטבחו, נשרפו חיים,
נאנסו ונשדדו על ידי דומים לו, שעל בגדיהם נשאו צלב.
אם כן, מה שקראתם, זאת היא רק אגדה, שבה בולטים רק שני שמות
היסטוריים: רבי שלמה יצחקי, הוא רש"י וגוטפריד, הדוכס הגדול של
לותרינגיה התחתית.
ומה הן העובדות ההיסטוריות?
עד כיבוש אנטיוכיה לא התבלט גוטפריד במסעו, אך אחרי הכיבש החלה
תחרות גלויה בין מפקדי המחנות על מנהיגות. גוטפריד הצטיין
במצור על ירושלים וצבאו היה הראשון שפרץ ב- 15 ביולי 1099
לתוך העיר והצטיין שם בטבח, שערך ביהודים ובמוסלמים. באותו
חודש נבחר לשליט ירושלים ול"מגן הקבר הקדוש". בניגוד לנבואה,
הדף את התקפת-נגד של המצרים וניצח אותם בקרב (אשקלון). בעקבות
הניצחון הזה הובאו ערי החוף: אשקלון, קיסריה ועכו תחת חסות
הצלבנים. בעקבות ניצחון זה המשיך בכיבוש יריחו, בית שאן
וטבריה.אי לכך הכריז גוטפריד על עצמו כוואסאל האפיפיור
והבטיח לו להעביר לרשותו את ירושלים ואת יפו. הוא מת ביפו
בגיל 42 אחרי ששלט במדינה שהקים שנה אחת בלבד. הוא נקבר
בכנסיית-הקבר בירושלים בשנת 1100.
רבי שלמה יצחקי, הוא רש"י נפטר רק בשנת 1105. לפיכך הסיפור,
שמוסר לנו בעל "שלשלת הקבלה" על נבואתו של רש"י לגוטפריד,
שובו עם שלושה סוסים ובואו לביתו של רש"י ביום פטירתו, חמש
שנים לאחר שהוא בעצמו נפטר ,מאלצת אותנו להסתפק באגדה
מרתקת, אך אגדה בלבד. |