מתרוצץ לי בלילה בין הקירות הריקים והדלתות הסגורות. משוטט
מבוהל, מפוחד והיסטרי - חטאתי בפירור של תחושה סתמית, ונורא
מזה - שיתפתי את המושא, או מדוייק לומר - מושאית.
בלע אותי משקוף! בלע! זועק בקול דומיה, מבקש שיבין, שיפרש רק
באמצעות מבטי חסר האונים.
ניסיתי עוד שתיים או ארבע פעמים, לא משנה המספר, ומי בכלל
סופר, כשבפניקה מדובר.
לא בלע אותי המשקוף חרף העובדה שסחטתי לחיי אליו, חזק חזק,
במאמץ לקרוב אל ליבו החטוב.
משסירב המשקוף-
חזרתי להתרוצצות כאוטית.
מצאתי הבלטה - חמדתי אליה לצון. שוב, סחטתי לחיי אל גופה הקר,
זה שנדרך ונרמס דרך קבע. חשבתי, כמה טיפשי, שהבלטה דווקא תכרות
עימי ברית, הרי לשנינו מכנה משותף - מדוכאים תמידית.
אולם חרף שחיממתיה ביסודיות, לא הסכימה לארח אותי בה הבלטה.
נראה, כי מאז נגלה הקוביזם - משוטטת החצופה עם אפה הפחוס
מורם.
שתלך לעזאזל.
חזרתי לשוטט בין הקירות, כמו מזמר לי את הפזמון הנורא "רק על
הקווים".
מבלי משים, מצאתי עצמי מדבר אל סופו של ישר, נקודת המפגש בין
אחד למשנהו - הפינה.
פינה, פינתי, היש בך מקום לארחני?
עתה בגלל המרחק הזוויתי כלפי מעלה, לא יכולתי להשתמש בטקטיקה
הישנה שלי, הלוא היא סחיטת הלחיים (אוף, פתאום נזכרתי שהייתי
צריך להציע למשקוף, יימח שמו, כעסקת חליפין רציעה של אוזן. אם
הייתי מוותר על כבודי כך ,וודאי ו-וודאי הייה שובר את פניו
האדישות ומחסה עליי. עסק ביש. עוד הוכחה, שהחיים הם, כמה
אירוני, רצף של דברים שמתחרטים עליהם).
הייתי צריך לשלוף שפן חדש מן הכובע, הדל גם ככה שלי. ואז נחתה
עליי כעין הארה: אפעל באקט גרנדיוזי. אשלח ידי אל עבר הפינה,
אציע לה מגע וחום (כן, נכון, זה שקר גס - איני ממש פזרן של
חום, אבל הרשו לי בזו הפעם לחרוץ לכם לשון!).
חוצמזה, כך שיוויתי במוחי, ביימתי תמונה די יפה, ממש הומאז'
למיכאלנג'לו - האדם מושיט ידו אל הגואל. מה חבל שהגואל במקרה
שלי הוא פינה.
אך ככל שאני התקרבתי אל מרחב המחייה שלה, הפינה היהירה התרחקה
והתרחקה.
לכל העזאזלים!
ללא כוחות, נטול רעש וצלצולים
ואפס-תקתוקי-רגליים-משברי-מנוחות, הזדחלתי לי למיטה כחשופית,
השבה לקונכייתה. אולם במקום לרייר נוזל, שהוא בבחינת נוגדן לחד
שבסכינים, אני ריירתי דמעות, כי בו במקום ידעתי - הפצע, דינו
שלא יגליד. |