דירה ללא רהיטים כמעט, מאיצה בי
מצפה שאמלא אותה עכשיו בזכרונות חדשים,
אבל לא מתחשק לי, עדיין לא, רק הפחד סוגר בי.

אני מעבירה את אצבעותיי על הכיור, על השולחן, על המירפסת הקטנה
כן, מי היה מאמין. כל זה שלי, ארבעה קירות בעיר זרה,
צל חולף של מטוס בשמים, לבי מחסיר פעימה.

על המיטה מזוודה פתוחה למחצה, אני מוציאה תחתון, מכנס,
גופייה.
שוקלת אם לזרוק אותם על הריצפה לאות מחאה,
אבל שמה אותם באנחה על המיטה הזוגית, הרכה והמבטיחה.

עציץ ירוק על השידה, מנסה באומץ לגנוב את תשומת לבי,
מנסה להקל בכאבי ואני - כאילו תהום נפערת מתחת לרגלי
פסיעות כבדות מתקרבות למקום עומדי, הן עזר כנגדי

זיכרון של נתיב ישן לעיר זרה מלווה בתמונת ילדות,
אופק של עצב וצחוק מהולים בצבעי נוף מוכרים
ואני מביטה לאחור, גם אם רציתי - אבדה הדרך לחזור.