ונכנסתי בשעריה של העיר,
העיר שאינה קיימת, העיר על החוף.
עיר שהינה דבר לכל אחד אך אינה דבר לכולם,
עיר האוהלים שצמחה מהים.
ואני במכנס וחולצה לגופי ויחף לרגלי,
נכנס בשעריה כמבקש להיות לבד בתוך ההמון
ופוסע בין הדוכנים והעיר נפתחת לפני
ואני, איני נפתח בפניה.
שומע את הצלילים ורואה את המראות,
קולות האנשים השוכנים בעיר,
מראות העיר המחבקת את האנשים.
וגלי הים מתנפצים על החוף
מתנפצים כדי להיות ונסוגים לבדידותם.
ועקבותיי מוטבעים על חול
כעדות להיותי שם, כעדות לבדידותי.
והים נאחז מכנסי,
מבקש להיות שותף לבדידותי, להיות שותף בכאבי.
והחול מלטף את אצבעותיי,
מבקש להסיר את הכאב, הכאב הנצרב בגופי.
ואני מביט באנשים ונשכב למול הצלילים.
ואני פוסע למקום אחר בעיר הזאת,
למקום בו המלאכים שוכנים
מקום שקט שבו הזמן עוצר והנפש היגעה מחפשת לה מזור.
ומביט בשורות המלאכים האוהבים
ומבחין בדמות מוכרת, במלאך שלי.
ואני מצייר על החול כדי להפיג את הכאב,
ועינינו מצטלבות לרגע אחד, והכאב חד
ואני פורש מהכאב ונרדם באוהל שקט.
צלצולי הטלפון מעירים ומבשרים על הודעות,
הודעות היוצאות ונכנסות מהאוהל ומבקשות ממני לצאת
להתמודד אם הכאב, להתמודד מול מלאך
ואיני רוצה לצאת כמבקש להיות לבדי בכאבי, מפחד להתמודד.
ויוצא לבסוף בעיניים כהות
ופוגש ידידה, פוגש אהובה.
ואני מחבק אותה ומרגיש ששוב אינני לבדי.
ואנחנו יחדיו הולכים למטיילים
הולכים ומדברים, ואצבעותינו שלובות.
דמעותיה וכאבה מזכירים לי את שאיני יכול לשכוח
ששברירית היא אך מראה את כאבה לעומתי
המפחד להתפרק ולהתפזר לכל עבר.
ועם ערב פורשים לאוהלה לחפש את החום שהתפוגג אם ערב
במקום הכי רחוק משנינו, במקום הכי רחוק מהכאב,
אנחנו אוהבים, אנחנו מחובקים.
עושים אהבה שנמשכת יומיים.
אהבה שמפיגה את הכאב, את הבדידות ,את שחסמנו ואת שאמרנו.
אבל הבדידות היא חלק ממני והיא שולטת בי
ואני יורד לים להיות לבד,
להסיר מעלי שכבות כאב הנאחזות ברצוני להיות איתה
וגופי כואב ודואב והספק בגופי, אבל בעיקר בעצמי.
וערב חדש יורד על העיר, צבעים ממלאים אותה
וקולותיהם של אנשים שמחיים.
אנחנו יושבים ומדברים
ואני עצור מפגיעה, מבדידות מדברים שרואה ואיני יכול להפריד.
איני יכול להפריד את שהלב מרגיש ואת שאת עושה
ומבקש לפרוש לישון,
ושומע את שירתה, רואה את גופה ואת נפשה.
וגופי רועד כי קר בחוץ וכרוצה אותה ואיני יכול,
ונרדם לבדי.
ואם אור ראשון היא באה לישון עמי ואני מחבק אותה,
וריחוק פריד בייננו, ואנו באותו מקום
אבל באוויר משהוא מוזר.
ואולי זה אני נטעתי את הריחוק שלא יכולתי להפריד שלא יכולתי
שלא לכאוב.
האם הכאב הוא גורלי?
ואנחנו רגעים ארוכים באוהל מתלבשים מדברים
ואנחנו לפני פרידה כבחרתי לעזוב כלא יכולתי להיות,
לראות את הכאב, לחוש את הריחוק ולא יכולתי להפסיק לפחד ממנו.
ואולי לא רציתי להלחם, לא רציתי אותה מספיק ,פחדתי.
ופסענו בשביל המוביל על העיר,
עיר שהיא דבר לכל אחד ועתה היא כאב אהבה עבורי.
ועמדנו חבוקים דקות ארוכות כמי שמבקשים לא להיפרד,
מתנשקים כמי שמפחדים לא להתראות.
מתחבקים כי הזמן נוזל ועוזב אותנו,
נושק נשיקה אחרונה בטרם נפרד ממנה.
ואולי מעולם לא היה ריחוק, רק פחד להיות לבד.
פחד לחזור על טעויות העבר שהם ההווה שיהפוך לעתיד.
עוזב את העיר ונוסע משם.
ובדרך חושב רק עליה על הרגעים
על האושר, על הכאב, על הפחד שמפחד להתגבר עליו.
על האהבה שהייתה בליבי ובגופי,
על העיניים שנצצו בלילות המשותפים,
והיו אלו העיניים שיביטו בי כל חיי.