[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
רש''י והכומר

א

בן שלושים היה  ר' שלמה יצחק (או בו יצחק)  הידוע  בשם רש"י,
כשבתום לימודים  בתנאים קשים ("חסר לחם ועדי לבוש ורחיים
בצוואר) בישיבות גרמניה, ייסד את  הישיבה שלו. אחרי הרס מרכז
התורה בגרמניה, הפכה ישיבתו בטרואה (טרוייש), עיר מולדתו
בצרפת, למרכז התורה החשוב במרכז אירופה. כבר כעבור שנתיים
מונה על דעת רבנים, תלמידי חכמים ונכבדי צרפת למנהיג לקהילות
צפון צרפת.
בניגוד למתחריו לא הכריז דעות קיצוניות וחמורות  לגבי ניהול
הקהילות, אלא תוך יחס רחמים לעדות ישראל, הסובלות מכל מיני
משטרים, הכריז שברצונו להקל לפי צרכי השעה על המתפרנסים
מריבית, במסחר ביין-נסך ואף מוכן היה לעצום עין בשעת בדיקת
טריפות, כשהדבר נגע  ביחסי מסחר עם הגויים.
מתוך דאגה לסדרי ארגונן של קהילות ישראל, אסף את כל התקנות של
הקהילות, ועל םיהן חיבר "תקנות הקהל", שחובה הייתה על כל חברי
הקהילות לציית להן, בגדר "מצוות מהאורייתא".
בניגוד לדעתם של  גאוני בבל, קבע, כי ל"חשובי עיר"[אף אם
הדיוטות הם - מעמד של "בית דין חשוב". זאת עשה למען "שלום
בית", פו בעל הבית  עשיר  ועל סמך כספו 'חשוב', עלול היה
להיעלב  מ"תקנות הקהילה" ולנקום בחברי בית הדין, שבעיניו היו
"קבצנים ירודים". אי לכך אם מדובר היה  במעשי-עוול מצד
'החשובים' הייתה דעתו נחרצת ואף תוקפנית, והוא היה  מתיצב לפני
איש כזה,
וכמו נביאים בימי קדם, גינה חריפות את מעשיו.
כך קרה, כשהגיע אליו שליח מיוחד מאחת הערים המרוחקות במרכבת
דואר המהירה, כשעשרים משפחות  אספו את שארית כספן, כדי לממן את
נסיעתו לרש"י. רש"י הפסיק מיד את  הלימודים בישיבה ופתח את
המכתב ספוג דמעות וחתום על ידי עשרות משפחות. במכתב התלוננו
החתומים, ש"חשוב עיר", המשמש גם יושב ראש של בית הדין, מעסיק
אותם בבציר ענבים ודריכת יין מזריחת השמש עד שהחשיכה אינה
מאפשרת לעובדים  לראות את האשכולות  ותמורת עבודתם הקשה, הוא
משלם להם "שכר רעב", שאינו מאפשר אפילו  לילדיהם להטביל  א ת
פרוסת לחם היבשה בקצת שמו. וכאשר התלוננו וביקשו ממנו להעלות
קצת את שכר העבודה, צעק עליהם ואיים, שיפטר את כולם וייקח
במקומם גוים  חזקים יותר וזריזים בעבודה, שלא יתלוננו על
השכר.
עתה לא היסס  עוד רש"י והחליט לצאת מיד לדרך לעיר, בה שלט
העשיר התקיף.
הוא נפרד מאישתו ובנותיו, ארז לתוך תרמילו  את  הטלית ותפילין,
כיכר לחם שחור והעיקר  קופסה גדולה, מלאה עד אפס כל מיני
תרופות. בהיותו מטבעו בעל גוף חלש ("נידון ביסורי חולי ומוטל
על ערש דוי..") הזדקק בלי הרף לתרופות, עד  שהפך לרופא של
גופו, מה עוד, שכמו תלמידי חכמים אחרים  השתלם  ברפואה, מבלי
להזדקק לתואר של רופא.
על אף  פרסומו  בכל קהילות אירופה וניהול הישיבה, בה  בין
תלמידין נמנו גדולי הרבנים בעתיד, לא  יכול היה רש"י להרשות
לעצמו לנסוע  לעיר הרחוקה  במרכבה או אף בכרכרה צנועה, אלא כמו
נוודים, הרגילים לצעדה בדרכי העולם ומצפים שאיזה עגלון, שעגלתו
אינה עמוסה  ביותר  יזמין אותם לשבת בעגלתו, עד למטרה שאליה
יגיע.כך הלך כשהשמש מחממת את אבני הדרך או האדמה המהודקת על
ידי  פרסות סוסים וגלגלי עגלות. זיעה כיסתה את גופו, אך הוא
נזהר לא לשתות ורק הרטיב קצת את שפתיו המפוקקות  ולהשתמש
בבקבוק המים, הקשור בחבל למותניו, רק כשיחליט לנוח מתחת לעץ
וטעום פרוסה מלחמו.
מאי-שם הופיע כומר גבוה ושמן וביקש ממנו רשות להצטרף אליו,
לאחר שגם זה כיוונו. רש"י הסכים בחפץ לב ללבו לוויה, אף כי
מתחת למעילו של  הכומר, הסתתר אולי שונא ישראל. הם  הלכו
תחילה, כשהם משוחחים על הא ודא ועל מזג האוויר החם  מאוד ולא
מתאים בעונה זו.הכומר סיפר לרש"י, מבלי שנשאל, שהוא הולך לצאן
מרעיתו שבכפר מסויים, שמעטים ידעו  היכן בדיוק נמצא הכפר הזה.
שם היה עליו להשיא שני זוגות, שחיכו לו בחוסר סבלנות, זמן רב
וכן להטביל שלושה תינוקות. לשם זאת  נשא על מותנו, מלבד בקבוק
מי שתייה. גם בקבוק של מים מקודשים, שמהם יטיז  כמה טיפות,
נוסף על  התפילה על הנוצרים בעתיד.מזמן לזמן נעצר, ניגב את
הזיעה שזרמה בשפע ממצחו במטפחת גדולה והיה לוגם מבקבוק השתייה.
כאשר רוקן את בקבוק השתייה, היה 'פורש'  אל מתחת לעץ או שיח,
מסתובב בגבו אל רש"י ולוגם "באין רואים"  מתוך הבקבוק של שמים
המקודשים. רש" שראה, איך   "המים הנמקודשים"  מתמעטים בתוך
הבקבוק, לא הגיב אף בהלצה על  ניצול 'הקודש', כדי לא לעורר
חלילה ריב. אך הכומר, שבא כנראה מארצות הצפון וסבל מהחום,
המטריד אותו הפר את השלווה והתפרץ:
"אני מוכן להישבע  לפני הצלב הקדוש ברומא, שכל  החום הזה, הוא
בגדר עונש, שהאב שבשמים מוריד על האנושות, בגלל עונותיה, כפי
שפעם הרס את סדון ואמורה. "החום הזה, שעלינו לסבול כאן על
האדמה. נגועה עוונות, הוא מבוא לחום של גיהנום, שבו ישרפו כל  
בעלי עוון."
"ולאיזה בעלי עוון, מתכוון אתה?"
כאן  יכול היה הכומר, ספוג זיעה, שאף בקבוק "המים המקודשים"
התרוקו, להוציא את כל כעסו ולהיזכר בהטפות יום ראשון בכסייתו:
"מדוע אתה שואל אותי שאלות ילדותיות, כאילו היית הדיוט ולא
רבי? האם זה לא ברור, שכל זה בא עלינו, כי אתם מתכחשים לשילוש
הקדוש, לאב, לבן ולרוח הקודש."
"כולנו בנים לאבינו שבשמים, יהודים, נוצרים ואף המוסלמים" ענה
לו רש"י בכובד ראש,אך אינך חושב ברצינות, שאלוהים הוא  אביו
הביולוגי של ישו שלכם. בשום מקום לא כתוב, שלאלוהים הייתה אישה
והיא ילדה לו ילד."
"לא  האב בשמים  הוליד את בנו. הייתה זאת כידוע רוח הקודש,
שעיברה את  מרים הקדושה, שנשארה  בתולה."
"שמא תגיד לי מנין הוצאת את "רוח הקודש", שהייתה אבין של
ישו?"
"האם אתה בור ועם הארץ, שאני צריך לגלות לך, רבי יהודי, מנין
באה רוח הקודש,  שלא נבראה על ידי אלהים. הידוע לך הפסוק :"
ורוח אלהים מרחפת מעל פני המים".
"רוח אלהים", המופיעה רק פעם בתורה, אין לה כל קשר עם "רוח
הקודש", שהפכה לפתע לגבר, שהוליד  למרים הבתולה את  ישו שלכם.
"רוח אלהים", היא  סמל השראה האלוהית, האינטליגנציה של היוצר,
המרחפת כאילו ומשגיחה, שעבודת הבריאה  תתנהל כסדרה. כדרך
מקימי פירמידות או  מקימי בניינים  לתפארת, האדריכלים  לא
התערבו לפרטי העבודה היומיומית, אבל רוחם, שריחפה מעל
יצירותיהם, ניכרת בכל  פרטי פרטים של מפעלם."
הוויכוח הפילוסופי  הפך עתה לריב גס, כשהכומר אינו חוסך  את
עלבונות, שבמשך  מאות בשנים, הכנסייה הטיחה ביהודים, "עם
עיקש", המסרב לקבל את  התורה הנכונה.
ברגע זה החליט רש"י להפסיק את הוויכוח ולא להגיב:

אדוני הכומר, לאחר שאינני יודע את שמך ולא מנין שבאת ואף אתה
אינך מכיר את שמי ומי אני, הריני מציע, שנפסיק את הריב ונפרד ,
כמו שנפגשנו , ואנשי תרבות, בשלום."
"אין שלום לרשעים!" קרא הכומר בזעם.
"הריני מסכים אתך לחלוטין לגבי המשפט הזה", ענה לו בשלווה רש"י
וברוח הסכמה הדדית זאת, נפרד."
הכומר, שרצה כבר להסתלק  בעם, נעמד לפתע, תוהה, מה פירוש הסכמה
זאת בינו לבין היהודי. מיד אחרי זה החל להתרחק מרש"י בצעדים
ארוכים ומהירים. עוד כמה צעדים והאכסניה נתגלתה בכל תפארתה,
המוקפת סביב בעגלות, סוסים  וחמורים, הקשורים לקלונסים הממלאים
את האוויר בנעירתם הרועמת.לא הרחק מהאכסניה, בצד השמאלי של
הדרך נראתה באר ועל ידה עשרות איכרים הדולים ממנה מים.

אך כדי להגיע לבאר, מן ההכרח היה  לחצות מרפש רחב וארוך. היה
זה מקום  מים שהודלחו במשך שנים ברגלי בהמות , עד שהמקום הפך
למצבור רפש וטיט. העגלונים, שהשקו את  בהמותיהם  בתוך דליים,
נהגו את יתרת המים לשפוך לתוך  המרפש, כאילו היה זה מקום הנועד
לשפיעת זבל, וכך  העמיקו והרחיבו את גבולות  "הביצה הקטנה",
בפי  תושבי המקום. להקות יתושים ודבורים, שחגו תוך זמזום עליז
מעל ראשי הנכנסים למרפש, קבעו לעצמם מושב קבוע במקום.
כאשר צדו עיני הכומר את  מקור "המים החיים" לא היסס אף רגע.
בטרם יכנס לאכסניה, היה עליו  למלא את שני הבקבוקים, זה לשתייה
והעיקר את הבקבוק עם "המים המקודשים", שלהם קיווה להחזיר את
הקדושה על ידי תפילות מיוחדות. הוא הפשיל את מכנסיו והחל להסיר
את  נעליו, שאחרי שקשר את השרוכים, תלה אותן על כתפיו.
רש"י שהגיע באותו הרגע, לא התאפק וקרא לעבר הכומר:
"אל תסיר את נעליך ואל לך ללכת יחף בתוך המרפש!"
"אינני פחדן יהודי והצלב, שעל צווארי יגן עלי מפני כל צרות!"
ענה לו הכומר, כשהוא מדשדש בחדווה בתוך הבוץ הקריר. כאשר ניגש
לבאר, פנו לו מיד העומדים מקום ומילאו במהירות את בקבוקיו.
כאשר שב ושני הבקבוקים צמודים למותניו, התיישב  על אבן גדולה
וקרא לנער, /התבונן בו בסקרנות:
"נער, תביא  לי דלי מים ורחץ את רגלי ותקבל  בעד זה שתי ברכות
ממני!"
הנער מיהר להביא דלי עם מים, שקיבל מאחד האיכרים, כדי לרחוץ את
רגלי כבוד הכומר והחל  להסיר את הבוץ מרגלי היושב. כשבהזדמנות
זאת הוא שופך גם מים על רגליו מכוסות בוץ. לפתע קרא הנער
בזוועה:
"אדוני הכומר! עלוקה על  הרגל שלך!"
"מה יש כאן להיבהל" קרא תוך צחוק הכומר. "גם הרופאים משתמשים
בעלוקות, כדי לרפא חולה."
"אבל לא עלוקות  כאלה. זאת ורודה!" התעקש הנער.
"ורודה או שחורה. מה ההבדל" הגיב הכומר. הוא קרע את העלוקה
מהרגל והשליך אותה הרחק לתוך המרפש.
מיד אחרי ארוחת הערב פרש רש"י לחדרו והשתרע מיד על המיטה, עיף
מתלאות הדרך. הוא התפשט ונרדם. הוא לא ידע כמה זמן ישן,
כשדפיקות בדלת עקשניות העירו אותו. היה זה בעל האכסניה:
"סלח לי אדוני, שאני מעיר אותך. מי כמוני יודע, עד כמה אתה
עייף, אחרי שצעדת בחום כזה, אך קרה   משהו לחבר שלך ואינני
יודע, מה לעשות."
"אם אתה מתכוון לכומר, הוא איננו בכלל חבר שלי. יכולתי להגיד:
שונא שלי", הגיב רש"י בקול רדום.
"אינני יודע, חבר או לא חבר, אך אני יודע, שהלכתם  כל הדרך יחד
ובאותו הזמן באתם יחד  לאכסניה".
"ניחא" הסכים אתו רש"י. ומה העניין, שלמענו הערת אותי?"
"אינני יודע. אחרי ארוחת הערב ניגש לחדרו  הנער, שרחץ את רגליו
ובא לקבל מהכומר את הברכה השנייה. ובמקום הכומר מצא  איש
מטורף, המנפנף בזרועותיו, עיניו מגולגלות למעלה, כמו לשמים
והוא  צועק  עליו: "מה אתה רוצה כאן בן השטן. הסתלק! חזור
לגיהנום!" הנער נבהל מאוד ורץ מיד אלי לספר לי, מה מצא בחדרו
של הכוהן. הנער בטוח, שהעלוקה הוורודה שיגעה אותו ועכשיו מסכן
ימות עד הבוקר."
"מה העניין של העלוקה הוורודה להתנהגותו של הכומר", התעניין
רש"י.
"העלוקה הוורודה, בניגוד לעלוקות שמשתמשים בהן להורדת לחץ הדם,

מוצצת רק את דם חולים ואחרי שהיא  פוגעת ברגלו של אדם בריא,
היא  שופכת לגופו את הדם החולה."
"השערה מעניינת", הגיב רש"י, "ואין לכם רופא בסביבה ?"
"רופא? יש אחד, אבל הוא נמצא במרחק ארבע עד חמש שעות נסיעה."
"ומה  עושים, כשמישהו חולה?"
"כשמישהו חולה, מחכים עד שימות, קוברים אותו מהר על הגבעה
ובורחים מהמקום. כל חודש מתים לכל הפחות שלושה או ארבעה איכרים
או ילדים. הנער הזה שהביא מים לכומר ועוזר לי באכסניה, הוא כבר
שלישי  בחודש זה."
"אבל פה מדובר בכומר. האם אי אפשר למצוא איכר, שיביא אותו
לרופא?"
"אף משוגע לא יצא  לדרך בלילה. וביום להביא אותו בחום כזה שעות
על שעות, ומה יקרה, אם פתע  יקבל התקפה וירצה לחנוק את העגלון?
לקשור לו את הידיים ואת הרגליים. אם העגלון ימהר יפרק את החולה
לחתיכות, כי קילומטר שלם מכוסה הדרך באבנים בולטות ואם ייסע
לאט ובזהירות יביא לרופא איש מת. אז יתחילו מיד לשאול אותו:
"מה לך לכומר? מנין הוא? האם יש לך רשיון להוביל מתים? כידוע
לך כל מוביל מתים, מקבל רשיון, שבעדו משלם, מהעירייה. בסופו של
דבר, יאסרו אותו, עד שישלם בעד רשיון ואף יאשימו אותו  לגרימת
מוות לכומר. אף אחד לא ייסע!"
 "אם ככה", קבע בקול החלטתי רש"י, "הם יצטרכו לחכות ולסבול.
אחרי הכל להם לפי שעה לא נשקפת סכנה למות".
"על מי אתה מדבר?" התפלא בעל האכסניה.
"לא חשוב. אני כבר מתלבש ואגש אליו. תביא לי בבקשה לחדרו קערה
עם מים קרים ומגבת הנקייה ביותר."
"מיד, אדוני!"
כאשר נכנס רש"י לחדרו של הכומר, קיבל אותו בנפנוף ידיים
הדוחות  וצעקה, שהעירה כמה מתקשים לישון:
"לא!! אתה לא תתקרב אלי השטן השחור. לא אתן לך לקחת את נשמתי.
אינני כופר, הו, מה חם אתה. מה עשית לראשי, לך מכאן, בשם.."
המגבת הרטובה של רש"י, שהגנה עליו מפני ידיו של החולה,  הוללה
פלא. החולה הוריד את ידיו, אך לא הפסיק לצעוק. המגבת שהוגשה
לפיו, גרמה  למציצת הנוזל
הקר.
"ככה יותר טוב, ידידי", מלמל רש"'.
"עזוב אותי שטן, בבקשה", בכה החולה.
"בסדר", מלמל רש"י,"אתה יכול לקרוא לי, איך שאתה רוצה, אבל
אני לא אתן לך, שיזרקו אותך על הגבעה ויברחו ממך. גם אני חולה
מזמן לזמן, ואני יודע, מהמ רגיש סובל חום וכאב ראש. ברוך השם,
למדתי קצת איך לטפל במחלות."
הוא התיישב על  הכיסא, שעל יד המיטה והחל בעדינות לנגב את מצחו
של החולה במגבת וכאשר חש, שהיא התחממה, הרטיב אותה שוב והניח
אותה על מצחו ועל עיניו של החולה.
"ככה ועכשיו נראה, מה אפשר לתת לך להורדת לחץ הדם וכאב
ראש.ולריאנה אמנם טובה במקרי כאב ראש ומרגיעה, אבל היא לא
מורידה את לחץ הדם. זה עושה 'קראטוגוס' או בשפת בני אדם עוזרד.
הוא גורם להופעה חיובית של שריר הלב וכן הופעה מרגיעה למתקשים
להירדם. אמנם, יש אומרים, שסלביה פרוטיקוזה הוכיחה את עצמה
במקרי לחץ דם גבוה, אבל בינתיים  ננסה בעוזרד, שאף אני השתמשתי
בו."
הוא ניגש לדלת וכשמצא את בעל האכסניה, המתבונן בו  בתדהמה,
כאילו ראה לפתע  קוסם ואל-אדם, שאינו מפחד מפני שום סכנה, פנה
אליו:
"היות ואתה לא ישן, עזור לי בבקשה לתת את התרופה לחולה.
מנסיוני, יודע אני, שהוא יסרב בכל כוחותיו וצריך לכל הפחות שני
אנשים, שיכריחו אותו. בינתיים הואלנה להביא לי  כפית, לא מוטב
כף רגילה וכוס או ספל עם מים, שאוכל לבחוש בו את התרופה."
"מיד, אדוני הרופא!" קרא בהתרגשות  בעל אכסניה.
"אני לא רופא, רק רבי, שכמו חברי אחרים השתלמתי קצת במדעי
הרפואה. לא מעט ניסיתי את כל התרופות, שאני נושא בארגזי על
עצמי."
כאשר בעל האכסניה הביא לו כוס מים  על תחתית, שפך רש"י מהשקית
הנושאת כתובת: "קראטאגוס" כמות עלים כתושים, שמילאה לגמרי את
הכף, שפך אותה לכוס ובחש ביסודיות, איפשר לתרופה ליפול על
תחתית הכוס, עד שמתה לכוס תה:
"ועכשיו ניגש  למאבק העיקרי", קרא רש"י. "הואלנה ידידי" פנה אל
החולה, שעיניו היו מכוסות במגבת, "לשתות  מהכוס הזאת ואני
מבטיח לך, שזה יעזור לך."
כאשר החולה ששכב בשקט, שמע את קולו של רש"י, הסיר במהירות את
המגבת מעיניו וצעק תוך פלצות:
"השחור! שוב חזרת! אינך מוותר מנשמתי? לך מכאן. תן לי למלאך,
שהיה קודם לגשת ולקחת את נשמתי. למלאך הלבן תן לגשת. הסתלק
מכאן שטן!" קרא בלשון לאטינית.
""אני לא שטן ולא מלאך", פנה אליו רש"י בשקט, "אני פשוט רוצה
לעזור לך."
"אתה שטן! אתח שחור!" המשיך החולה לצעוק.
"אין ברירה. מוכרחים לפתוח לו את הפה ולתת תרופה, אבל איך?"
"אם תרשה לי, אעזור לך לפתוח לו את הפה", התערב בעל אכסניה.
"אודה לך, אפ תעשה זאת".
בעל אכסניה ניגש למיטתו של החולה ולפתע אחז באפו ולחץ, עד
שהחולה תוך חיפוש אוויר פתח את פיו. באותו הרגע הגיש לו  רש"י
את הכוס עם התרופה. בתגובה ירק החולה את כל הנוזל, שהיה בפיו:
"הא, שטן ארור, בכוח  רצית אותי להרעיל וגם לחנוק. גם העוזר
שלך לא יעזור לך מאומה. אני מסרב לשתף אתך פעולה. אני דורש,
שיביאו לי את המלאך הלבן. רק אותו אשמע, כי הוא מוריד ממני את
החום, שבא מגופך. מלאכי מהשמים, בוא אלי!"
לפתע צץ רעיון בראשו של רש"י. החולה סומך רק על המלאך הלבן,
אזי הוא יספק לו מלאך לבן. הוא הוריד במהירות את מעילו השחור
ופנה אל בעל האכסניה:
"האם יש לך במקרה סינר לבן?"
"אתה מתכוון לסינור? כן? לצערי יש לי סינור כתום, כי הלבן
במקום להגן על הבגד, שלא יזדהם, מזדהם בעצמו תוך כמה ימים ועל
הכתום לא רואים כך. וחוץ מזה איך אוכל לעבוד בלי סינור? הראית
פעם פונדקאי או בעל אכסניה, בלי סינור?"
"אתה צודק. טוב. אין צורך. יש לי בגד עליון לבן, שאני מתעטף בו
בשעת התפילה ואני בטוח, שהקדוש ברוך הוא יסלח לי, אם  אתעטף
בו, גם לא בשעת התפילה. בימי קדם הלכו בו כל היום ואף התכסו בו
בלילה, באין שמיכה. אנא, הבא לי לחדרו מצע ותשים כאן בפינה, לא
הרחק ממיטתו וכן את התרמיל, שאניח אותו לתחת מראשותי."
"מצע, אמרת."
"כן מזרן או מחצלת ואם יש לך כרית עם נוצות אווזים, אודה לך
מאוד."
"וכל זה לשים על הרצפה, על יד החולה. האם חושב אתה נוסף על
הטיפול, לישון כאן?"
"כן. בפרט בלילה עולה החום ואין  צורך, שתרוץ להזעיק אותי ואם
הוא לא ישן בלילה, אחרי שיקבל את התרופה, אהיה על ידו ואל תשכח
לקראת הלילה להחליף את המים בקערה ולתלות את המגבת על הידית
ולהניח את הסיר מתת למיטתו."
כן, אדוני. איך כתוב בספר הקדוש? "נשמע ונעשה!"
ם אתה מצטט כבר את התורה הקדושה, כתוב: "נעשה ונשמע!" וזה הבדל
גדול ".
"צדקת, אדוני."
מאז הפך רש"י את חדרו של החולה למקום מגוריו, כשהוא אינו מסיר
אף לרגע מכתפיו את הטלית הגדול, שהזכיר לחולה את המלאך
הלבן.עתה יכול היה לגשת בצורה חופשית, ללא חשש שהחולה יפגע בו
למיטתו, להחליף לו אתמגבת הלחה על מצחו ועל עיניו,להגיש לו
כפית ולריאנה לכאב ראש, כפית פאסיפלורה לפני השינה.החולה קיבל
הכל ברצון מהמלאך הלבן, מה עוד שעקב הטיפול המסו  חש הקלה.עם
הזמן האכיל אותו, כמו תינוק בכף מרק בשר טעים. עד שבא היום
ורש"י פנה לבעל אכסניה, אשר לא היה מסוגל  להבין את נאמנותו של
יהודי, אומרים עליו שהוא רבי והוא העיז לשאול:
"יסביר לי בבקשה אדוני, איך מסוגל  אדוני, שהוא יהודי,אומרים
עליו, שהוא רבי לטפל בכומר, שכפי ששמעתי שהוא גידף אותך והייתם
ברוגז בגלל השמצותיו לגבי דתך."
"הדבר הוא פשוט. כל אדם מחוייב לעזור לבן אדם אחר, סובל.לא
חשוב אם הוא יהודי, או נוצרי או מוסלמי או עובד אלילים כושי.
כולם  בלי יוצא מן הכלל, נבראו בצלמו ודמותו של האל. ולכן
לימדו אותנו חכמינו זכרונם לברכה:"מפרנסים עניי נוכרים עם עניי
ישראל ומבקרים חולי נוכרים עם חולי ישראל וקוברים מתי נוכרים
עם מתי ישראל - מפני דרכי שלום". ואם תרצה לדעת, היכן זה בדיוק
כתוב, זכור: גיטין ט"א,ע"א."
"איך אדוני זוכר כך בדיוק פרק ואפילו עמוד?"
"פשוט, כשלומדים במשך שנים, אז זוכרים, ועכשיו אודה לך, אם גם
אתה תזכור. תכין לי למחר שוק תרנגולת, מבושל היטב  ואולי גם
תפוח אדמה אחד, מעוך."
"האם  חושב אדוני, שהחולה יהיה כבר מסוגל לאכול בשר. האם לא
מוקדם מאוד?"
"מוקדם? גבר שהיה פעם בריא, כמו שור, שמן וימים שלמים אינו
מקבל מאומה מלבד תרופות, מן ההכרח יאבד את כוחו, אם לא יחזק
במשהו את גופו. בכל אופן, ננסה. עד כה הצליחו נסיונות שלנו."
"שלנו? של אדוני!"
"לא. בלי עזרתך לא הייתי מצליח אתו ובפרט בימים הראשונים. האם
לא שאלו אותך, מה עושה אצלך  יהודי בטלית כל כך הרבה ימים?"
"לומר את האמת. שאל אותי אחד, האם הפכתי את האכסניה לבית הכנסת
ומה עושה כאן יהודי עם בגדי תפילה. עניתי לו, שזה לא יהודי עם
בגדי תפילה, אלא מלאך מהשמים ושעיניו התעו אותו."
"הגזמת, אבל יש לי תחושה שידידנו יבריא  בקרוב ולא יצטרף להמון
זרוקים על הגבעה."
"חלילה. אני מאמין, שלו אדוני רצה להתיישב בכפרנו ומטפל
בחולים, כמו בכומר הזה, היה מלאך המוות  מתיאש ועוזב לתמיד את
הכפר."
"הייתי עושה זאת, אך ע{בעיות חשובות של בני עמי, הגם לא חולים,
מכריחות אותי ללכת למרחקים, כדי לעזור להם."
"הבינותי, יש  לפעמים סבל, שהוא יותר מכאיב ממחלה."
למחרת בצוהריים הביא לו בעל אכסניה צלחת עם שוק מבושל ועל ידו
שני תפוחי אדמה מטוגנים. הוא הגיש אותו תוך קידה, כמו  לאציל
את הצלחת. רש"י נטל את צלחת, פורר את השוק לנתחים קטנים וכשהוא
מחזיק נתח קטן בידו, פנה אל החולה"
"תאכל ידידי, הפעם זאת לא תרופה. זה יחזיר אותך עד מהרה
לבריאות.מזון מן השמים."
החולה, כמו תינוק טוב פתח את פיו והמלאך הלבן הכניס לו מיד נתח
קטן.
"זה טעים, נכון?" והכניס  לו מיד נתח נוסף. כשגמר  לאכול את כל
השוק, מעך המלאך הלבן  חתיעת תפוח אדמה:
"שמא חשקה נפשך בתפוח מטוגן טעים? רוצה?"
וכשהחולה פתח את פיו, הכניס לו חתיכת תפןח אדמה ועוד אחת,
כשהוא קורץ אל בעל האכסניה, העומד ליד הדלת ורואה בעיניו, איך
מתהולל  נס, שאיש לאט היה מאמין, שחולה זה, כמו חולים
אחרים,שאחרי לכתו אוכלים סעודת הבראה, אוכל כמו בן אדם בריא
מידיו של איש, ששנא אותו  ולפתע מרצונו הפך למלאך  צחור
כנפיים.
ולמחרת בשעת ארוחת בוקר, כשהמלאך הלבן הגיש לפיו כפית עם ביצה
רכה מבושלת, קרה נס, שהביא את בעל האכסניה להתרגשות כזאת, שפרץ
בבכי , שזמן רב לא יכול היה להתגבר עליו. הוא לא זכר כבר, אחרי
שנים, כשסיפר על הנס, האם הייתה זאת הכפית השלישית או
הרביעית. שהמלאך העטוף בטלית לבן הגיש לחולה, כשהחולה, שהשתחרר
מהחום, הרים לפתע את ראשו, הביט בתדהמה בעיני
בתדהמה בעיני המאכיל אותו וקרא:
"זה אתה?! מה מעשיך כאן? והיכן המלאך הלבן שלי?"
כאן ניגש בעל האכסניה, שלא יכול היה עוד להתאפק ובהצביעו על
רש"י העטוף בטלית, קרא:
"הנה המלאך הלבן שלך, אדוני הכומר. הנה  המלאך, שהוציא אותך
מיד מלאך המוות, שטיפל בל במסירות יומם ולילה. הרואה אתה את
המצע על הרצפה, ליד מיטתך. הוא סירב לעזוב אותך, אף בלילה, פן
אולי תזדקק לו."
""אתה?" לא יכול היה להתגבר על התדהמה הכומר, "אתה הוא המלאך
הלבן, שלו קראתי בלילות שגעון, כשהחום תקף אותי. לך, שגידפתי
אותך, אני חייב את חיי!"
"לא לי אתה חייב את חייך", ענה לו רש"י, "אלא לריבונו של
העולם. הוא נתן לך את החיים, הוא יכול היה לקחת ממך, כמו מרבים
באותו הכפר, והוא החליט בגדלו להשיב לך את החיים, אולי, כדי
שתלמד שכל בני אדם נבראו בצלמו ודמותו ושצריך בעת צרה לעזור
להם. בטוח אני, שלו  מחלה  זאת תקפה אותי, היית מ;טפל בי באותה
מסירות, כפי שאני נהגתי.ועכשיו מציע אני, שאדון  ,בעל האכסניה,
יזמין  מחר את  שלושתנו לסעודת מצווה."
"בחפץ לב. עתה  יכול אני לגלות, שאחד המקנאים , שנודע לו שבאחד
החדרים שוכב חולה, הפיץ שמועה זידונית, שהאכסניה שלי הנקראת
"אוברג' אלה פורט" אכסניה      לנמל" בקרוב  תחליף את האות
ובמקום 'פורט', תקרא 'מורט' (מוות).המבינים אתם מה היה קורה,
לו חלילה לא הצליח כבוד הרבי. איש לא היה  נכנס לאכסניה
למוות. ולכן  בחפץ לב אבזבז את כספי לסעודה עשירה ואולי גם קצת
יין משובח."  
"ידיעה משמחת  לשניכם", קידם למחרת בעל אכסניה את הסועדים יחד
ארוחת בוקר. ידידי הטוב, נוסע מחרתיים לנישואי אחותו, הגרה
בעיר לנגר וזאת  כנראה העיר, שכבוד הרב  רמז לי, שעליו להגיע,
כדי שם להסדיר את ענייני הקהילה. ואילו הכפר, שאדון הכומר צריך
היה להגיע, נמצא  במרחק שעתיים לפני לנגר. ידידי  הטוב,
שסיפרתי לו על הנס המופלא, שאירע באכסניה, הסכים בחפץ לב לקחת
את שניכם למקומות שלכם. לגבי  החום שעלולים אתם להרגיש  בעגלה,
אין מה לחשוש. העגלה היא בעלת סולמות גבוהים ונועדה להעברת
ארגזים עם ענבים, תהיה מכוסה  לגמרי או רק מחציתה בשק עבה,
רחב, המגן מפני קרני השמש.
בינתיים תהיו שניכם אורחי הנכבדים ותנוחו אחרי כל מה שעבר
עליכם."
כאשר   הגיעה העגלה למבוא הכפר ואחרי שהצמיד היטב למותניו את
שני הבקבוקים עם מים, הושיט את שתי ידיו לרש"י ובחבקו אותו קרא
בהתרגשות:
"אדוני הרבי, כפי שנודע לי מבעל האכסניה, לצערי הרב, הנני כומר
פשוט, המתפרנס  מתרומות של הקהילה ואין באפשרותי  לשלם לך בעד
מעשה כה גדול ואצילי כמו הצלת חיי כומר נוצרי, שזמן קצר לפני
זה גידף אותך בגסות ואת מנהגי הדת שלכם.
עתה כשאתפלל ואבקש סליחה מאדון האל, על ששתיתי מהמים
המקודשים, אבקש  גם סליחה על לשוני, שהכשילה אותי וכל יום בזמן
התפילה, לא אשכח להתפלל לשלומך. אך יחד עם זאת אתפלל לאלוהים,
שבטרם אמות, יעניק לי יום אחד, שזה יהיה היום היפה והמאושר
בחיי, בו אוכל לגמול לך על מה שעשית לי."
""אינך חייב לי דבר.  מילאתי את חובתי כלפי כל  יצור, שאלוהים
ברא בצלמו ודמותו, בלי הבדל  גזע או דת. אי לכך, אם פעם יזדמן
לך איזה יהודי חולה או סתם סובל, ותוכל לעזור לו, עשה זאת לזכר
פגישתנו באכסניה."
"התומר לי לכל הפחות, מה שם "המלאך הלבן", שהציל את חיי?",,
"אינני יודע את  שמות כל המלאכים ולא את שם המלאך הלבן, אבל
שמי הוא רבי שלמה יצחקי ובקיצור: ר ש" י.
"יברכך  אלהים שבשמים בכל מעשיך, רבי  שלמה יצחקי", קרא
בהתרגשות הכומר.

                                    ב

מאז פגישה זאת חלפו  שנים אחדות. אחרי מסע בערי אירופה החליט
רש"י לחזור לעיר מולדתו בצרפת. בדרכו הביתה עבר בבוהמיה והתעכב
בעיר פראג. יהודי פראג יצאו ממש מגדרם על הכבוד שזכו לו, שחכם
כה מהולל, כמו רש"י החליט להתארח ימים אחדים בעירם. כל הבתים
קושטו בענפי ירק ופרחים, הדרך לבית הכנסת העתיק "אלט-נוי שול"
רופדה בשטיחים . ילדים וגדולים   ניפנפו בדגלי שמחת תורה,
שעליהם  היה מצוייר בית המקדש וכתובת  "אם אשכחך ירושלים".
חברה קדישא, הניפה  לראשונה לרגל החג את  דגלה הצהוב, שבמרכזה
בלט לראשונה מגן דוד, שכעבור שנים אחדות יהפוך לסמלן של כל
קהילות יהודיות. מתחת לסמל, שיהפוך  במשך הזמן לסמלה של מדינת
ישראל, בלטה הכתובת באותיות שחורות: :חברה קדישא של  ק.ק
פראג". הרחובות ברובע היהודי היו מלאים המונים, לבושים  בבגדי
חג, שרים, צוהלים. אכן לו גם  הקיסר פרידריך בארבארוסה החליט
לבקר ברובע היהודי, לא היה מתקבל בכבוד ובשמחה כזאת, כמו
רש"י.
בימים אלה שלט במורביה הנסיך ולאדיסלב השני,  שהקיסר  הגרמני
פרידריך בארבארוסה , העניק לו תואר של מלך. המלך החדש, שלא
היה שונה מקודמיו השונים,  שבכל הזדמנויות הציקו ליהודי
בוהמיה, נעלב  קשות על הכבוד, שנתיניו מעיזים  לתת לרב
הזר.מבלי לחשוב הרבה, ציווה לתפוס את  האורח ולהשליכו לבור.
עתה יראה המלך ליהודי עירו, למי עליהם  לתת  כבוד, כשיצטרכו
לשלם כופר כבד תמורת שחרורו של הרב וגירושו מגבולות  שלטונו.
יום השמחה והחג הפך בין רגע ליום אבל, הספד וצום, שהוכרז בבית
הכנסת. כך ציוו הרבנים והשתדלנים הקבועים בין הקהילה
והשלטונות. רק רש"י, רוחו לא נפלה עליו. הוא בטח בצור ישראל
ו"דרך רשאים באפלה לא ידעו במה יכשלו" (משלי ד, יט). כאשר הובא
לפני המלך, כשהוא כבול ברגליו וידיו בשלשלאות ברזל, הרים
בגאווה את ראשו וסקר בסקרנות את פמלייתו של המלך.המלך,
שהתנהגותו המתגרה בו של הרב,  שלא נפל לרגליו ולא ביקש, כמו
אחרים רחמים על חייו העלובים, הוציאה אותו מדעתו, וכבר  החליט
להכריז על גזר דינו של הרב. באותו הרגע, אירע  דבר, שכל
הפמלייה ואחר כך יהודי פראג יזכרו, כנס מהשמיים. ההגמו        
        המכובד מאולמיץ,  שהתבונן בדריכות באסיר, קם במהירות
על רגליו,  התקרב לכיסאו של המלך, השתחווה עמוקות וקרא:
" אדוני המלך, בשם אלוהי הנוצרים, בשם הדת הנכונה, שאני מייצג,
מתנגד אני בכל תוקף שמישהו, אף אתה אדוני המלך, יפגע ביהודי
זה.כל דקה, שאיש זה, שהוא רב אציל נפש והוא פועל לטובת כל
סובל, מבלי להתחשב בדתו או גזעו, ניצב כאן לעינינו בשלשלאות
ברזל, כמו לא עלינו פושע,  זוהי פגיעה בדתנו ועוול הנעשה מתחת
שמי אלוהים.אם  יש בך זיקת אלוהים,. אנא צווה, שיורידו מיד את
הכבלים מאיש  זה, שלו היה נוצרי, הייתי ממליץ לפני  האב הקדוש
ברומא, שיכריז עליו כעל קדוש."
לא רק המלך, אלא כל הפמלייה שבאולם נדהמה בהתערבותו  הפתאומית
של ההגמון לטובת יהודי.כאשר הוסרו  השלשלאות מרש"י, ניגש אליו
ההגמון אליו, לחץ את ידו בחמימות והכריז:
"זהו היום המאושר בחיי, יותר מאושר מהיום, בו קיבלתי מינוי של
ההגמון".
ובראתו את המבטים הנדהמים וסקרניים של בני פמלייתו, סיפר
ההגמון, איך לפני שנים אחדות , כשהיה עדיין כומר פשוט, שהלך
לכפרים להטביל ילדים ולהשיא זוגות,חלה קשות, מחלה  שרבים לא
קמו ממנה ואותו היהודי נטש את תפקידו וטיפל בכומר חולה, בארץ
זרה, במסירות כזאת, שהוא  נראב בעיני החולה הקודח, כ"מלאך
לבן", לאחר  שכל זמן טיפולו בו היה עטוף בטלית צחורה, שבדרך
כלל יהודי מתעטף  רק בשעת תפילה.
כאשר גמר ההגמון את סיפורו, ציווה המלך  לשחרר את רש"י  מיד
ואף הכריז בפומבי על  ימי שהותו של האורח המופלא, כימי חג.אין
לתאר את  השמחה, שאחזה את יהודי פראג, שבמשך שנים חגגו את יום
שחרורו של רש"י כיום חג. וכאשר עזב רש"י את העיר ציווה המלך על
משמר כבוד לו .מאז היה ליהודי פראג  מגןן  בדמותו של ההגמון,
בזכות  מעשהו הטוב של רש"י.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עם האוכל בא
התיאבון. ישראל,
די להתלונן.

האישה הקטנה
בניסיון להקרים
מרק שעועית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/9/01 3:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה