משירי אנקראון ( 570 לפס"נ- 464)
ג ו ר ל י
על אטרידים לשיר רציתי
ועל קדמוס שיר לחרוז,
אך נבלי רצה לרון,
לשבח את ארוס.
מיתרי נבלי החלפתי,
והחלפתי את הנבל,
הכלי ניגן שוב:"ארוס, ארוס!"
(לא על הרקלס, לא על סבל!)
כנראה כבר גורלי הוא,
שלום לך גיבור אדיר,
נבלי מוכרח לרון
לארוס רק לשיר..
על הזקנה
אומרות לי נשים:
"אנקראון, חלפו ימיך,
תוכל את המראה לשאול,
הבט נושרים שערותיך.
ומשפתיך היבשות גם כן
נעלמו התשוקה והחן."
יתכן הדבר, ששפתיים
משתוקקות לשפתי עלמה,
אך מה אם מהשפתיים
כל התשוקה נעלמה?
זאת לא אדע, אם לא או כן
דבר רק אדע -אני מזדקן !
ואם מתקצרים ימי חיי,
זכות לי להצמיד אל שפתייך -שפתי.
אי- שקט
הו! שערי מה לבן,
לשלג היה הזקן,
נשרו שיני, אינן!
הלך דרורי! לאן?
כבר לא ניתן לי הרבה
לראות את היום הבהיר,
כה רצוני לבכות,
את המוות אפחד אדיר.
כי איומה הדרך
אל הקבר העצוב,
מה קל יורדים שאולה-
אך לשוב, כבר לא נשוב!
אודה לצרצר
מבורך אתה חביב, קטן,
אשר חי בין ענפי עצים,
רק טל מעט תשתה,
כמו מלך חי, זמירות מנעים.
לך בעצם שייך הכל
מה בשדות תראה,
הכל שמביאות השעות,
אהוב בין אנשי השדה.
ידידם, שלא מזיק,
נערץ על בני תמותה,
המבשר של האביב המתוק,
כל מוזות אוהבות אותך.
פבוס בעצמו אותך אוהב
וקול מצלצל לך נתן,
זקנה בך אף פעם לא פוגעת,
ידיד למשוררים, רך ולבן.
כולך ללא בשר ודם,
בן אדמה, לא סובל,
דומה כמעט לאל הרם.
) פבוס -אפולו אל השירה.
מתוך שישה ספרי שירה של אנקראון, שפורסמו, הגיעו אלינו רק
שרידים מעטים או בתור ציטאטות בכתביהם של סופרים יווניים
שונים. בתקופה ההלניסטית (אחרי מות אלכסנדר הגדול), הפך החיקוי
של שירי אנקראון לאופנה.
בשירים אלה נוצרה הדמות של אנקראון הזקן, שהוא מבוסם ומאוהב
תמיד עד רגעי חייו האחרונים. שירים אלה של המשוררים האלמוניים
פורסמו באוסף החיקויים של אנקראון בשם "אנקראונתאה".
זמן מה נחשבו שירים שבאותו האוסף, המהללים את היין ואת
האהבה, כפרי עטו של אנקראון, אך בימינו נקבע הדבר, שלפנינו
חיקויים מאוחרים.
פריחה חדשה של חיקויים התחילה במאה ה- 16, כשמתרגם צרפתי פירסם
33 שירים, שנחשבו בתקופה זאת לאנקראון.
מכאן ואילך התפשטה האופנה האנקראונית בכל ארצות אירופה
ומחברים רבים חיברו שירי יין ושירי אהבה קלים ברוחם של השירים
המיוחסים לאנקראון.
האופנה הזאת פסקה רק במאה ה- 18 עםם יצירת שירה אירופאיות
מודרנית.
תרגם מהמקור היווני ופירש
אריה חורשי |
