ערב אחד החלטנו אני ועוד 3 חברים לאזור אומץ ולעשות מעשה.
היינו קצת רעבים וחשבנו ללכת לחתונה של מישהו, סתם מישהו
שאנחנו לא מכירים, להכנס לומר "שלום" יפה ולהשביע רעבונינו
שם.
תכננו הכל מראש:
מגיעים לאולם, בד"כ מי שמקבל את פני האורחים הם ההורים של החתן
והכלה, לוחצים להם ידיים ובמידה ויש ספקות מי אנחנו, נגיד
שאנחנו חברים של החתן מהצבא ...
במידה ונראה שבפתח עומדים החתן והכלה, נעשה אחורה פנה ישר
לאולם אחר ...

בקיצור, הגענו לאולם מסויים במרכז הארץ, ואכן בכניסה לחצנו
ידיים למקבלי הפנים, וצ'יק צ'ק דלגנו לעבר הבר סלטים.
"זה היה ממש קל ..." חשבנו באותו רגע.
ואז, משום מקום, הגיע אחד האורחים ששאל אותנו מי אנחנו.
"אנחנו חברים של החתן מהצבא"  עניתי לו בבטחון בעודי לועס את
הסיגר תפו"א.
"אבל זה בר-מצווה פה . . ."   הוא ענה.
"כנראה טעינו", גמגמתי לו, וברחנו משם כל עוד נפשנו בנו,
נשבעים לא ללכת יותר לאירועים מבלי להיות מוזמנים ...

לא נשארנו למנה העיקרית אבל הסיגר היה טעים.