"אתם כולכם בטלנים מטורפים" צרח האדון המכובד אל קבוצת הנערים
אשר נעצרה ליד נחל פורה שירד לו במהירות ובצדדיו קצף גועש
מתחכך באבנים משוננות, במרכז הכל זורם חלק ורגוע בצורה נקייה,
זרמי המים מתפלגים ואלו שלא המשיכו בזרם החלק הפכו לקצף גועש,
עטו על עצמם בועות והמשיכו בנחל. הזרם כהרגלו ידהר אך לא ייתן
למי הנחל בעלי הבועות לקשור אליו, האומנם כך?
הוא הסתכל בחוסר כבוד מחולט והזדעזע מכל אחד מהבחורים
המלוכלכים שישבו להם על זרי הדפנה. הם נראו לו משתלבים עם
העלים שהעצים משליכים ארצה לאדמה ואלו נושרים בחיוך אט אט בשקט
רגוע.
האדון המכובד סירק את שערו לאחור וקשר מחדש את עניבתו תקע עוד
פעם מבט כועס בחבורת המחייכים שעמדה מולו והחל לנסות לשנות כמו
שרק אדונים מכובדים יודעים: "קדימה" התריס "אנחנו חייבים להגיע
לפני השקיעה אחרת נאחר ונפסיד הזדמנויות חשובות!" כל החבורה
החליפה מבטים אחת עם השנייה הנהנה בראשה לפתע, אחד מהם פתח פיו
ושאל את האדון המכובד "מה הלחץ ידידי? קח הכל בסבבה, תירגע,
תשתחרר" האדון המכובד תפס את אותו נער שמח בשולי חולצתו הקרועה
והארוכה שעליה התנוסס סמל נשכח משנות השישים, סמל  שצויר היטב
על החולצה בטושים חזקים שנוצרו בשנות האלפיים וגרמו לו להראות
חדש ומבריק ובכך איבד אותו סמל את רעיונו המקורי.
"איך אפשר להשתחרר שאנחנו באיחור היסטרי לדברים הנכונים?" שאל
האדון המכובד.
הנער הפרוע אימץ מבטו אל האדון המכובד ושינן אליו משפט שכמעט
שכחו מרוב קלות הדעת שנכנסה בו דרך הנשימה: "בקלות, באיזי,
ככה" אמר הנער ונפח בקולניות מחרידה ליד האדון המכובד שנראה
מזועזע עוד יותר ממקודם. הנפיחה גררה צחוק חזק ומטורף מכל להקת
הנערים וגרם לאדון המכובד להתרחק בכעס ולסדר מחדש את רעמתו
הגדולה והיפה.
הוא התארגן, התעלם מהתקרית וניסה להחדיר בהם שוב הגיון מסוים
את ההיגיון שלו "נו באמת אתם לא רוצים להתקדם לאנשהו? אתם
רוצים שבת פה לעד?" כל החבורה הכריזה ביחד "כן"
"למה?" שאל האדון מכובד בכעס "כי נירוונה פה, כיף משהו בן
זונה" האדון המכובד החליט שהוא הוא לא מוותר "אתם לא רוצים
לשאוף לאיזה מקום להשיג משהו, אין לכם רצון לעשות דבר?" הלהקה
הביטה איש ברעו והביעה פרצופים חסר התלהבות ולאחר מכן פיהקה
בקול אחד.
האדון המכובד החל לאבד סבלנותו אך מיד נזכר מי הוא ופרץ
באסטרטגיה חדשה "אתם לא רוצים לעשות משהו בחיים שלכם? להיות,
רופאים או עורכי דין או שופטים או שרים או טייסים, מורים או
פרופסורים או אולי אפילו שוטרים?" כל הנערים הסתכלו לעברו
בזלזול מוחלט וחייכו חיוך רחב ורגוע אחד בהיר שער ובעל עיניים
אדומות הרים ידו אל השמיים ואמר "מה פתאום, אני בחיים לא יהיה
מניאק לחוץ. אני רוצה להיות חופשי להסתובב ולהיות, בסבבה" "הוא
צודק" הוסיפו הנערים האחרים "הוא יודע איך לחיות" לאדון המכובד
נמאס לשמוע את מה שנראה לו כדברי הבל למרות שניסה להתייחס להם
כפטפוטי נעורים חסר ניסיון, הוא שלח את המכה האחרונה שלו אולי
היא תעיר את הישנוניים "אתם מתכוונים לשבת פה כל חייכם ולא
לעשות כלום רק לחייך ולצחוק מבלי להגיע לשום הישג מבלי להגשים
שום חלום מבלי להתמודד עם העולם שם בחוץ, מבלי ליצור משהו יציב
איזה קרקע שתתן לכם ביסוס?
אתם פשוט מטומטמים, אני רוצה לראות מה תגידו לי בעוד כמה שנים
כשלא יהיה לכם דבר בחיים, ושום דבר בראש חוץ מהזיכרון של איך
יכולתם להשקיע אבל בחרתם לשקוע. מה קרה לכם, אתם עד כדי כך
קופים חסרי שכל ?!"
אותו נער בהיר שער עם עיניים אדומות שלא מטבען אך כן ממעשה
הטבע קם וסטר בכוח לאדון המכובד מכה כה חזקה עד שהיא פרעה את
שערו המסודר ופצעה אותו, הנער משך את האדון המכובד בעניבתו
והושיב אותו ארצה על האדמה מלאת העלים נטויות זרי הדפנה.
הם הושיטו לאדון המכובד את העלים היבשים המגולגלים שנשרפים להם
בשלווה כמו אלו אשר צורכים אותם והוא הסתכל עליהם בפחד ורצה
לקרב אותם לפיו אך לפניכן שאל "זו היא הדרך הקצרה לעולם
האידאות?" הם הנידו ראשם לשלילה "לא , זהו רק ביקור קטן בהן
לכמה זמן שיגרום לך לרצות להגיע לשם בדרך טבעית ולא רק לקפוץ
מדי פעם אך כמו כל דבר בחיים גם כאן קיימת סכנת הגסיסה האיטית"
האדון המכובד הסתכל על העלים, בהה בהם זמן מה לאחר מכן העביר
אותם, נשם נשימה עמוקה וצרח דעה קדומה "אתם תהרסו הכל, זה
יוביל אתכם רק להיות פושעים גנבים ורוצחים, רוצחים!"
הוא ניסה לתפוס בחולצתו של הנער אך ידו הנוקשה אחזה בחזהו
הצעיר של אותו ילד לא תמים.
האדון המכובד נתקף חרדה אצילית ביותר, משהו זז בתוך החזה של
הנער משהו פעם שם בחוזקה והעלה בראשו של האדון מכובד זיכרונות
נעורים מודחקים ובאותם זיכרונות גם הוא רצה ללכת בעקבות
הפעימות אך לא העז, לכן השתיק אותן ועם הזמן הן דעכו והפכו
לחלשות וקבועות כמו כל דבר אצל האדון המכובד התבונה והמרוץ
הכבידו עליהם ולא נתנו להם מנוס, הוא הביט בהם בישיבה שווה
ואמר לעצמו "בטלנים אומללים איך אני מקנא בהם"