כמו זעקתם של שישה מיליון אנשים,
כך חדרה היא אליי באותו בוקר.
צועקת, מבקשת להשתחרר מכבליה.
כמוני, גם שישה מיליון אחרים,
שמעו אותה באותו הבוקר.
היא קרעה את הלב מבפנים.

כמו שישה מיליון סכינים
אל הנפש היא חודרת, ואותה קורעת מבפנים.
והשקט, השקט שפתאום יש מסביב.
השקט, ששישה מיליון אחרים שומעים.
השקט שעוטף אותך, שמחזיק בך.
השקט שמחסיר פעימה בליבך.

כמו שישה מיליון רגעים,
כך נדמו לי אותן דקות כואבות.
דקות ארוכות אך בעצם הם רק כמה רגעים.
רגעים שתופסים אותך, כמו שישה מיליון ידיים.
ידיים שמבקשות רק גאולה. הצלה.
אך אני, עומדת בשקט ולא יכולה.

כי אותם שישה מיליון אנשים
שמרחוק אליי קוראים,
כבר לא יחזרו לחיים.
הם מבקשים שאספר שישה מיליון סיפורים,
שאותם ינציחו, וישמרו את זיכרונם בחיים.
סיפורי דם וכאב, סיפורי גיבורים.
סיפורם של שישה מיליון יהודים.