"אין לי צומח," עיניה הבריקו בתוגה, בעודה משחקת עם הקש שיוצא
מכוס המשקה שלה. "זה לא נורא, רק משחק," הברחתי החוצה, מסתכל
על השולחן האדום העגלגל, "את עדיין מובילה."
"גם לא חי," היא ממשיכה. "אפילו עיר וארץ היה קשה למצוא."
"זו אות קשה," אני מנסה לשכנע אותה, ואולי גם את עצמי, בעודי
מבחין בחריצים ישנים על הפורמייקה האדומה, מעביר את ציפורניי
בתוכם, מעמיק ומבליט.
היא מושיטה את ידה לעברי ונוגעת עם כריות האצבעות בידיי
המונחות זו על זו באופן חסר מנוחה, אך מיד מחזירה אותן אל כוס
המשקה המרתקת.
"ארץ עיר תמיד היה כל כך קל," היא פולטת בקול שברירי, כאילו
משקל העולם כולו מונח על כתפיה, דקות ככל שיהיו.
"זו באמת אות קשה," אני מפטיר, קובר את ראשי בין שני עמודים
ובוהה בדף שמונח בין מרפקי ידי. "אם רק תחכי לסיבוב הבא."
אך היא קמה, עיניה נוצצות מדמעות שרוצות לפרוץ החוצה. היא כבר
ילדה גדולה, ואיננה יכולה להרשות לעצמה לבכות כל הזמן, כך תמיד
הייתה אומרת לי ברגעים השמחים והעצובים שלנו. פעם, כשהיינו עוד
צומחים, וחיים, ואוהבים, ואפילו שונאים.
"שיקרתי," היא מייבבת בקול חלוש, "יש לי רק דומם." |