אני אשת מומיה, מקלפת מעלי תחבושות
ולובשת את פניי כמסכה, שלא יראו: פצעים בחוץ, צלקות בפנים.
כמו תיירת עניה בארץ עשירה, אני מתהלכת
ותולה עיניים משופשפות
בשגרה שמתנהלת בקלילות שאננה
כאשה שאינה מודעת ליפיה.
לא הבאתי מתנות, ואין לי איך לספר על המקום
ממנו שבתי. זו ארץ של חושך שאין בה
אף לא חושך.
אין לה שם. גם לא "אין". גם לא "חידלון".
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.