בוקר.
"לכי תכיני קפה".
הלכתי למטבח והכנתי.
חזרתי לחדר עם כוס גבוהה עם נס קפה קר ומתוק.
"חחח אני מקווה שלא הרעלת אותי... מה שמת לי בקפה?"
"אתה יודע... קפה, סוכר חלב מים וכל זה."

אתמול בלילה הלכנו לטיול קצר.
הגענו לדשא.
התנשקנו וזה היה מגעיל. אני שונאת את איך שאתה מנשק.
"בוא נשב", אמרתי.
שוב התנשקנו... שוב מגעיל.
התחלת להרים לי את החולצה לאט לאט.
מנשק לי את הבטן... עושה עליי מסלולים עם הלשון האדומה שלך
ומרטיב את כל גופי.
נשארנו עירומים.
אתה שם קונדום.
ונכנס.
הוא בפנים בכלל? שאלתי את עצמי בלב.
אני כל כך שונאת אותך. אתה ילד מטומטם.
נכנס ויוצא נכנס ויוצא.
ואני צועקת (אני לא יודעת למה)
האמת? אתה די טוב, חבל שיש לך קטן, כי את התנועות והתנוחות
והמקומות אתה ממש יודע.
אתה מבוזבז.
גמרת.
"אני מצטער... את רוצה שאני אמשיך? יש לי עוד קונדום..."
"אם בא לך..."
אז שמת עוד אחד.
מתחכך בי ומנסה לחדש את הזקפה שלך.
ואני מרגישה כמו זונה שרמוטה שכבר אי אפשר להתחרמן ממנה מרוב
זיונים וגברים שעברו בה.
"די, די, עזוב אותי, אני לא רוצה, עזוב את זה, לא משנה."
"את בטוחה?"
"כן, עכשיו זוז ממני."
חטפתי קריז, והייתי עצבנית ופגועה ועצובה והכל ביחד.
אחרי שהתלבשתי, התיישבתי על הדשא.
הוצאתי סיגריה מהכיס, ומצית, והחזקתי אותן ביד.
פחדתי להדליק, אתה שונא שאני מעשנת...
"מה קרה לך?"
"כלום, עזוב אותי, אני עצבנית ולא בא לי לדבר."
"נו די, אני מצטער."
"בסדר."
"תגידי לי, מה קרה? נו... אני מצטער, זה לא בכוונה, אל תכעסי
עליי."
"נו די, לך כבר, עזוב אותי."
"את רוצה שאני אלך?"
"לא... חחח מה זאת אומרת, איך אתה יכול ללכת עכשיו? לאן בדיוק
תלך? אין אוטובוסים עכשיו."
"אל תדאגי, אני אמצא משהו, את רוצה שאני אלך, או לא?"
"לא..."
"אז בואי נלך הביתה."
שמתי את הסיגריה בפי.
"מה את עושה?!"
"אני צריכה סיגריה."
-"אם את מעשנת עכשיו, אני הולך ואני אף פעם לא חוזר."
"טוב... בוא נלך הביתה."
בדרך הביתה לא יכולתי יותר.
"בבקשה תן לי לעשן... בשבוע הבא אני גם ככה מפסיקה ואני לא
אעשן לידך יותר."
"טוב, תעשני, אבל תזכרי שעכשיו אני לא מתקרב אלייך ולא מנשק
אותך."
עישנתי.
הגענו לבית שלי.
השכבתי אותך על המיטה והייתי מעליך.
אמרת לי שאני כל כך יפה, וכל הבולשיט שאתה תמיד אומר.
היית אדיש, ומעצבן, ורע.
"למה אתה כועס עליי? מה עשיתי לך?"
"אני רוצה ללכת."
"כן?"
"כן, אפשר?"
"אם אתה רוצה, תלך."
ואתה קם, ומארגן, ונועל נעליים, הייתי בטוחה שצחקת.
"מה? היית רציני..."
"כן, אני הולך."
"אל תלך... די נו... תשאר."
"את סתם אומרת ואת סתם מתחנפת אליי עכשיו."
"לא נכון, אני לא רוצה שתלך, באמת."
אז נשארת.
התארגנו לשינה.
פתחתי את המיטה, שמתי סדין, ציפיתי את השמיכה והכריות, הכל כדי
שתרגיש בנוח.
"אני פותח קצת חלון."
"אם אתה פותח עכשיו ת'חלון אני לא מזדיינת איתך, ההורים שלי
ישמעו."
"טוב אבל אחר-כך אני פותח."
אתה שוכב על הצד, עם הבגדים השחורים שלך, ואני רק עם תחתונים,
על הצד, מסתכלת עליך
שוב אתה מנשק אותי, נשיקות מגעילות, כמו תמיד.
ונשכב מעליי...
אני מורידה ממך את החולצה, וממששת לך את הבטן, והגב, האזורים
היחידים שאני באמת אוהבת אצלך.
אני מורידה לך את החולצה, ומנשקת אותך על השפתיים, מורידה אותך
אל הצוואר, ואל הבטן, ומעלה אותך בחזרה.
(אני לא מרגישה איתך מספיק בנוח שתרד לי)
מורידה לך את המכנסיים, התחתונים, הכל הולך אצלנו מאוד מהר.
אין חימומים, משחק מקדים... שומדבר.
מתנשקים ויאללה להזדיין.
שוב אתה שם קונדום.
"אני רוצה שתהיי מעליי."
התהפכנו, התיישבתי עליך.
ואני עולה ויורדת, והזין שלך כל הזמן יוצא (מה לעשות, קטן)
ואיכשהו מכל זה גמרתי.
ושוב מתהפכים, אתה מעליי.
"מה זה? את כולך יבשה..."
"גמרתי יא אידיוט."
והכאבת לי, למרות שאמרתי לך לא להמשיך, אתה ממשיך, ואני רוצה
ללכת, לשקוע בשינה.
אני שונאת אותך. אני כל כך שונאת אותך. הלוואי שתמות.
כל הלילה קיללתי אותך.

"איך היה הקפה?"
"טעים... ואני נוסע עכשיו."
והתמוטטת.
כן, רעל עכברים זה רעל קטלני גם לבני אדם.