לפני שש שנים, כשהייתי בת עשר, הם באו לקחת אותנו.
הם התפרצו לתוך הבית, אני הייתי בחדר הקטן שלי, שיחקתי עם בובת
הג'ירפה שהייתה לי. היה לה מין כפתור כזה בגב שכשהיו מוסבבים
אותו היא הייתה מתחילה ללכת לה... כל כך אהבתי אותה... הם
הגיעו לחדר שלי, הם היו שניים, הם תפסו אותי והעיפו אותי אל
מחוץ לחדר, לא נתנו לי להיפרד מהג'ירפה שלי, בכיתי.
יצאנו מהבית, כשגרמני אחד מחזיק את אבא שלי והגרמני השני אותי
ואת אמא שלי, אולי בגלל שתמיד ברחתי מהדודות שהיו באות לבקר
אותי ידעתי טוב מאוד איך להתחמק ואיפה יש מחבואים טובים ליד
הבית שלי... ברחתי, התחלתי לרוץ... לא הפסקתי, לא הסתכלתי
אחורה, משום מה הייתי בטוחה שאמא ואבא יבואו אחרי... הם לא
באו.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם.
שש שנים אני יושבת במרתף החשוך הזה של משפחת דרקש, השכנים
הגרמנים שלנו, שש שנים בלי לראות אור, בלי לדעת מתי לילה מתי
יום, בלי לראות פרח, פרפר, בלי להריח שום דבר...
שש שנים אני יושבת פה, שש שנים כל צליל קטנטן מפחיד אותי
ומקפיץ אותי, שש שנים אני חיה בפחד, בחרדות, בחושך... שש שנים
שאני מתה.
אבל אני יודעת, שיום אחד אני אצא, שיום אחד אני אחזור לבית שלי
ואני אראה שהג'ירפה שלי חיכתה לי. אני יודעת שהיא מחכה לי,
אני יודעת!