הוא שוכב לידי
מנמנם, מהרהר אולי
על מה? עליי
הלוואי

חיוך קטן מופיע לי בצד
עיניים מאושרות ומחייכות
רוגע ושלווה
הרגשה נפלאה

אני במחשבותיו
לא עוזבת אותו לשניה
נשארת הדוקה
צמודה לנשימותיו

קרוב מאוד
ועם זאת רחוק
רחוק ממני כל כך
כבר לא בהישג ידי

לא שלי
אולי הוא גם לא היה
אולי זה דמיוני
המתעתע בי
אולי זה הרגשות
שרוצות להתפרק
אולי זה סתם תקווה
שהולכת ונגוזה
ואולי, הכל ברור

אין שאלות יותר
זהו, נגמר
מעכשיו הכל היסטוריה
זה לא היה אף פעם זה

כל אחד בעצמו
נותן מה שהוא חושב לנכון
לא הענקנו את מה שצריך
לקחנו את כל מה שהיה

ישנה אהבה
אך אין לה סיבה
היא בטח תלך
כמו כל שאר הדברים
תעלם ותשאיר אחריה
שובל שחור של כאב...