והפעם: היום בו החלטתי להפסיק להילחם.

בשעה 14:39 הגיע הרגע הנורא ששינה לחלוטין את מחשבותיי.
פתאום הכל התגמד אל מול המבוכה האיומה שתחתיה הייתי שרויה,
עייפה ופצועה.

פיית היער עופפה אליי עת קיפצתי לי ביער, תרה אחר זרעונים
שיזינו את חיית המחמד שלי, דרקון קטן וצמחוני.
הפיה, לואיזה שמה, סיפרה לי בצחוק מתגלגל על האירועים האחרונים
ביער. "הידעת רזבו, לוחמת אמיצה, שאתמול נערכה חגיגה צנועה
לכבוד גילונה פיית היער המזדקנת שהגיעה במאמץ רב לגיל המופלג
234,987,000 שנים?    
כל פיות היער היו שם... דנידה, נילונה ואפילו בוצ'הצ'ה השדון
הפיקורני."
"הו, זה נחמד מאוד" עניתי לה בנימוס. "כן, בהחלט נחמד, וגם
מאוד משעשע, במיוחד כאשר סיפרו לי הם כמה הצחקת אותם
בניסינותייך החביבים להפליא לגאול את היער מאיומו של איגלסשיוס
הנורא."

"ניסיונותיי החביבים?!..." שאלתי בהפתעה מהוססת. האם שמעתי
נכון? מלחמת החורמה שלי היא לא אלא ניסיון משעשע וחביב, משחק
תפקידים ילדותי, תופעה שכיחה ואופיינית לגיל ההתבגרות?

הו, המבוכה! הו, הכעס! הו, האכזבה העמוקה!

הרי בשביל מי אם לא בשבילכם נלחמתי? האם בשביל עצמי עשיתי
מאמצים כה רבים, האם רק למעני סיכנתי את גופי ואת נפשי? הכיצד
מסוגלים את לשים אותי ללעג ולקלס? וכי צורה זו? הכך נוהגים
בידידים חדשים?

לוחמת אמיצה אני! אך תחת שריון הקשקשים, החרב ובעיטות הצד
הייחודיות שלי מסתתרת נפש עדינה ורכה, וכעת היא כואבת וצורבת
ופצועה...
היא עוד משתוקקת לאהוב אך נשברת ככל שהימים עוברים.
שברו את רגליי, עקרו את שיניי, אך אנא, חוסו על נפשי!