היא השאירה לו פתק שאמר שהיא לא רוצה לראות אותו יותר, אפילו
כבדיחה לא מצחיקה. הוא לא נעלב, הוא ידע בדיוק מה היא אומרת,
פשוט לא היה לו כוח להיפרד ממנה קודם. הילד שלה כבר עלה לו על
העצבים וההוצאה לפועל כמעט דפקו לו על הדלת מרוב הקניות שהוא
הביא לה, והיא עוד קראה לו בן זונה. אז נשבר לו והכול טוב ויפה
וסוף סוף הוא יכול להרים את הראש בציבור בלעדיה ולא להרגיש כמו
השפוט שלה עוד פעם. אפילו  אם היא תשאיר לו הודעות לא נעימות
על הטלפון הוא יחייך ויגיד, לא נורא, ברוך שפטרנו.
הוא פגש אותה במועדון לפני כמה שנים, אבל הם אף פעם לא חשבו
להיות ביחד. הוא בעצם חשב על החברה שלה, אבל לא היה לו את
האומץ להגיד לה, ופתאום ההיא הגיעה עם הבן שלה ועם החברות,
וכלן מתקשרות אליו כדי לשאול מה שניהם עושים בערב. הוא לא שתה
משקה אלכוהולי באותו ערב, היא שתתה בירה. "מה אתה עושה במקום
כזה?" שאלה אותו. "אני באמת לא יודע, חשבתי לצאת לשתות איזה
משהו." ענה. "ומה באמת לקחת?" שאלה. "אננס, מיץ אננס, לא משהו
רציני, יש לי גם כזה בבית." "אז למה לבוא לפה?" אמרה בנוסף
לשאלותיה החודרניות ולא מקבלות הסיפוק. "לא יודע, אולי בשביל
האנשים, אולי, אני לא בטוח." אמר בהססנות יתרה מכיוון שהביט
הלוך ושוב על החברה שלה, בעוד היא מנופפת בשערותיה הבלונדיניות
ומלטפת את פניו של הבחור החדש שאספה במועדון.
 ביום אחרי, הוא הרגיש הקלה, לא לראות את הפרצוף שלה מרצד
בבית ומנפנף בפנים מתנשאות ומפקדות. "לך תעשה כלים! בני מחכה
לאוכל שלו!" היא אמרה לו כמעט כל יום, בערך בשעת צהרים.
"מעניין לאן הם הלכו..., אולי לאימא שלה, האישה הזקנה המסכנה
הזאת במילא לא יודעת מה עובר עליה, זה לא חדש בכלל, בטח היא
תיתן לבת התינוקת שלה לישון שם, הלוואי עליי אימא כזאת, שלא
שמה בכלל על מה שקורה שם אצלה בבית." הוא חש לעצמו והכין ארוחת
בוקר מלכותית, כדי לחגוג את מעמדו החדש כרווק.
אחרי כמה ימים ממש ממש נמאס לו, הוא התחיל לטפס על הקירות ולא
ידע ממש מה לעשות עם עצמו. בדרך כלל בשעה הזאת הוא היה יושב
ומקשיב לקיטורים שלה כלפיו ואיך שהוא לא משקיע בזוגיות שלהם,
עד כמה הוא לא אכפתי ועד כמה הוא לא רגיש מספיק בשבילה. "אז
שתלך, מי צריך אותה בכלל?" אמר בעוד על האונה השנייה של המוח
שלו צצו פתאום תמונות שלהם ביחד בגן החיות או בגן של הילד שלה,
עם הגננת שהייתה שלו פעם והוא די התפלא איך היא עדיין שמה, חצי
עיוורת, חצי חירשת, חצי סנילית. אבל היא עדיין שומרת עם החגורה
שלה על הזאטוטים הקטנים והמגוחכים האלה.
יום אחר כך הוא כבר התחיל לכתוב לה מכתבים, הוא התחיל להגיד עד
כמה היא רעה אליו ואיך היא אף פעם לא הקשיבה איו ואיך שכבר יצא
לו כל החשק להיות אתה עוד פעם והדבר היחיד שהוא רוצה זה לדפוק
עליה את העובדה שהוא יותר מצליח עכשיו, אחרי שהוא כבר לא אתה,
אבל הוא לא שלח, לא היה לו לאן. ובעצם אלה היו אותם אנשים כבר
קודם, פשוט לא היה לו כוח למצוא חדשים. "אולי היא עכשיו לבד,
חושבת עליי..." הוא חשב על האפשרות הזאת, אך דחה אותה על הסף
מכיוון שהיא הטיפוס הזה שאף פעם לא יישן לבד, אפילו שהילד שלה
ישן בחדר ליד. היא גרה פעם בבניין לידו, עם עמודים כאלה ישנים,
באמצע רחוב סואן בתל אביב והיא ישר קפצה אליו לדירה אחרי שהיא
הכריזה עליהם כבעל ואישה, אחרי שהוא כמובן עבר לרחוב איכותי
יותר בצפון של תל אביב. היא הביאה אליו את החפצים שלה אפילו
שהוא לא ביקש, אפילו לא רצה לבקש, ורשמה את הבן שלה בגן של
זאטוטים קטנים וסנובים ברמת אביב. היא ציידה את בני הקטן גם
בפלאפון שלו, כי לו היא קנתה איתורית, והוא עדיין שילם על
הכול, אבל הוא היה מרוצה.
ופתאום הוא הרגיש לבד, בלי אף אחד והוא נורא רצה לעשות משהו,
נגד כל הסיכויים, הוא התקשר אליה אל הדירה הישנה עם העמודים
העלובים וניסה לשמוע את קולה, אפילו לשנייה, אבל לא לדבר אתה,
זה יראה נואש מדי. ענה לו גבר שעונה לשם ציון. ציון נשמע
בטלפון כאדם אינטיליגנטי אך רחב מימדים, היה ממש אפשר לשמוע את
השרירים שלו נעים דרך הטלפון. הוא אמר לעצמו שהזמן שלו חלף
והוא צריך למצוא לו משהי אחרת, אבל מי?
הוא הרים טלפון לחברה שלה, אחת שלומית, גרה כמה בניינים לידה
וקבע פגישה: "סתם לדבר, על החיים, על העבודה וכמובן על ציון,
הגבר השרמנטי שנכנס בסערה לחייה של העלמה הצחורה. הוא הסתקרן
אם היא מעמידה גם אותו במקום, אם היא גם אספה אותו באיזה
מועדון והאם הוא רצה בכלל את החברה שלה ולא אותה והיא שוב
הצליחה להרוס שידוך מוצלח, והוא חשב שהיא תוכל לתת לו את כל
התשובות.
אבל היא לא, החברה התגלתה כבנאדם האחרון שהחברה לשעבר תיתן בה
אמון או אפילו את הטלפון החסוי החדש שלה, שהיא השיגה אחרי שהוא
הטריד אותה ואת ציון בטלפון. "ציון, אה, החבר שלה, נכון?"
שלומית אמרה שהיא ממש לא שמרה אתה על קשר מאז שהיא נפרדה ממנו,
לא לפני שהיא לכלכה עליו בפניה, אבל לא רק בפניה, בפני כולם,
ממש כולם. הוא לא יוכל להראות את הפרצוף שלו יותר בשכונה
הישנה, אפילו בחצי המלוכלך יותר של תל אביב. אבל הוא ביקש מאוד
יפה שתעביר לחברה שלה, אפילו שהיא לשעבר, מכתב ממנו. החברה כבר
הביטה עליו במבט עצבני, היא ממש חשבה שהוא רוצה לצאת אתה,
עכשיו שהוא רווק. שלומית הביעה אכזבה עמוקה מהחלטתו, אך הסכימה
לספק את הסחורה. ואיזו סחורה זאת הייתה: הוא שפך את הלב שלו
בשלושה עמודים מודפסים, על מנת שלא יהיה ספק שהוא באמת מתכוון
למה שהוא אומר, עד כמה שהוא לא היה עדין במכתב הזה, רק החברה
לשעבר תדע, והדאגה שהיא תוציא צו מניעה, נראתה רחוקה מאוד
מאוד.
אבל לפחות הוא היה רגוע. הוא חזר הביתה באוטובוס קו 5 שנסע דרך
רחוב מקווה ישראל, ליד הדואר. האנשים נראו שמחים יותר מקודם
והעננים נראו יותר אוויריים פתאום, מאיזושהי סיבה לא ידועה.