ערב יום השואה, 2005. אני מחלק עיתונים מתוך הכרח פיננסי
מינימלי, הפנסיה לא מספיקה, גם לא השילומים. "אם יש משהו
שהנאצים צדקו בו הוא שהעבודה משחררת", צוחק עימי חברי, כתשובה
לשאלה האם הוא מחלק יחד איתי. במהלך שיטוטי ברחובות הישוב, אני
נתקל בכמות לא אופיינית של ילדים שמשחקים בחוץ. כאילו זהו יום
רגיל, כולם שמחים, מתפלאים על אחד מחבריהם שהוריו לא מרשים לו
לשחק, נוסעים באופניים, צוחקים, מלגלגים. בעברו השני של הכביש
עומדת אשה מבוגרת שפוזלת אליהם במבט ממורמר. החיים נמשכים,
העצוב הוא שהשואה כבר לא נוגעת בנו. אדם קם בבוקר יום השואה,
ובמקום לפתוח את עיניו, ולפחות ליום אחד לחוות את זיכרון השואה
בצורה הכואבת והכנה ביותר, מתחמק בעזרת מיני פעולות שגרתיות.
עכשיו הוא חוזר הביתה אחרי יום עבודה. הוא מסתגר בחדרו, פותח
רדיו, ופורץ בבכי. הוא לא יכול יותר, "לכל איש יש שם..."

בעודי עובר ברחוב יוצא אדם וזורק מגש פיצה משומש כשעליו חצי
פרוסת פיצה. לפני שישים שנה הייתי מזנק על זה. היום אני מתייחס
לזה בגועל. הפיצה אומרת לי שדווקא אני זה שמגעיל אותה. אני
מנער את ראשי, ונוכח שאני עומד באמצע הרחוב ובוכה. אבל אין מה
לעשות אלא לנגב את הדמעות, למחות את הזיכרון הכואב, להדחיק את
המציאות התלושה והמנוכרת, ולהמשיך לעבוד. "לכל איש יש שם,
שנתנו לו ההרים, ונתנו לו כתליו". "לכל איש יש שם", אני שר
לעצמי בעצב, "שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו, ונתן לו האריג"...
אני ממשיך במלאכתי, עם דמעות בעינים, הן מצטברות, בינתיים לא
מתפרצות, אני כבר בקושי רואה. "לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים,
ונתנו לו אביו ואמו", אני שר, מוריד ראש, מסתכל על ערמת
העיתונים, הם מחליקים באחת מזרועי, ובמקומם נגלה לעיני המספר
שעל ידי. אני מתמוטט. "לכל איש יש שם, שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו עיוורונו", כל הדמעות שהצטברו זלגו להן כעת על פני.
הרגשתי כאילו הנאצים שוב השפילו אותי לעפר, ושוב, אחרי שישים
שנה, בכיתי, שפוך על האדמה.

קמתי, אספתי את העיתונים וחזרתי למלאכתי. חשבתי על אותם
הניצולים ששרדו את השואה אך באו לארץ ומתו באיזה מוות טפשי כמו
תאונת דרכים. אחרי שאמרתי את זה לעצמי, לא ממש הבנתי למה זה
מוות טפשי... הרבה יותר טפשי שבן אדם ירצה להשמיד עם שלם, וששה
מליון ירצחו כתוצאה מהטירוף הזה. "לכל איש יש שם, שנתנו לו
המזלות, ונתנו לו שכניו", המשכתי, נשמתי מבעבעת ביגון שעומד אך
לפרוץ מחזי. תוך כדי הליכה, ונסיון לעצור את הבכי, תוך כדי
שגרת העבודה, תוך כדי זריקת העיתונים לכל בית ובית, אני מהרהר
מה אעשה כשאגיע הביתה. לפתע הבנתי שאני כבר במרחק בתים ספורים
מסיום העבודה להיום. הפעם אני לא אשב בביתי ואקרא ספרי הבל, או
אצא לטיול, הפעם אני אשב בבית, ואקשיב לתוכניות, לעדויות
ולסרטים, ואחכה לבתי שתצלצל ותשאל מה שלומי, ואיך אני מחזיק
מעמד היום, כמו בכל שנה. רק שהשנה אני באמת אצליח להישאר בבית
ולא להעסיק את עצמי במעשים מסיחי דעת. עוד שני בתים אחרונים,
ואז נותר רק האחרון בקצה הרחוב.

התחלתי לחשוב על החזרה ארצה מאירופה, בסוף המלחמה. "לכל איש יש
שם שנתנו לו שונאיו, ונתנה לו, אהבתו". אני ולובה חזרנו
מחובקים, מחויכים, מצוידים בתקוות לחיים אמיתיים, להקמת משפחה,
לבניית מדינה משלנו, עם צבא, שישמור עלינו מכל אויב וצורר
שירצה לבוא עלינו. ארבעים שנה לאחר מכן, לקחתי את לובה לאותה
ההפלגה, מאותו מוצא - נמל איטלקי, לאותו חוף - ארץ ישראל.
באותה הפלגה, לובה לא הפסיקה לתאר את כאביה, ואת הזיכרונות
מהשואה, כנראה שזו היתה אשמתי, אני קצת הגזמתי באותו יום. אמנם
החוויה ששחזרנו היתה מאד חיובית, אבל היא היתה חזקה מדי ומלאת
קונוטציות קשות, ואם זה לא מספיק לובה היתה בהריון מתקדם, והכל
השפיע עליה מאד לרעה. "לכל איש יש שם, שנתנו לו חטאיו, ונתנה
לו כמיהתו". היא הרגישה סחרחורת והתחילה להתרוצץ, הרופאים חשבו
שנתקפה שגעון רגעי, ולכן קפצה מהסיפון. קפצתי אחריה, אך לא
הצלחתי להצילה. התינוק שהיה בבטנה ניצל. "לכל איש יש שם... לכל
איש יש שם", קראתי לתינוק ים. "לכל איש יש שם... שנתן לו הים",
אני מחייך לעצמי. הנה זה כבר רק הבית האחרון. צעיר אחד נסע
בפרעות, עם מוזיקה קופצנית, וככל הנראה לא היה מודע להיותו של
יום זה יום השואה, וגם אם ידע, לא היה אכפת לו, הזיכרון אבד
אצלו. הוא לא הבחין בי, הרי אני רק ניצול שואה ישיש, וגם אם
הבחין, רק לגלג והתעלם מקיומי. הוא פגע בי במהירות אדירה, "לכל
איש יש שם, שנתן לו הים, ונתן לו... מותו".

"לכל איש יש שם" - מילים: זלדה מישקובסקי
מוקדש ליאירוש