היום הוא יום הולדתך, בתי.
זהו יום הולדתך, ואני עדיין מסוגלת להרגיש את ידייך הקטנות
כווצות סביב אגודליי. מושכות בשיערי, צובטות את פניי.
לחצת את ידי התינוקת שלך כנגד כל איבר בגופי. היית קטנה כל
כך.
אני עדיין יכולה להרגיש את מגעך, כשניסית לעטוף אותי
בזרועותייך הקטנות, באהבה. כמה כוח שאבתי ממך, יקירתי.
אוצר שלי.

היום הוא יום הולדתך.
פנייך הקטנות התעצבו אל מול פניי, לאט לאט נבנו והתייפו.
משנה לשנה הדהמת אותי, כמה הבעה הייתה בכל מחווה שעשית.
לא היה צורך ביותר ממבט כדי שאוכל לראות לתוכך.
כמה אור היה בחיוכך המתוק, האדמדם.
כמה חן בלחייך הסמוקות.
כמה קסם בצחוקך.
כמה אושר הסבת לי.

היום הוא יום הולדתך, בתי, אך את אינך בין החיים.
לעולם לא אשוב לשמוע את צחוקך הפעמוני.
לא אחוש את מגע ידייך, שאף לא הספיקו להפוך לידי נערה צעירה.
יפתי.

אני זוכרת את היום ההוא. היום הנורא ביותר בחיי.
הקצין הנאצי קרע אותך מבין זרועותיי, קטנה שלי, קרע אותך ממעטה
החום שניסיתי בכל כוחי להעניק לך בחורף ההוא, באמצע ינואר.
הוא גרר אותך איתו בתוך השלג.
ואת לא בכית. ולא צעקת.
את הלכת, יחד עם רבים אחרים, אל תהום המוות הנצחית.
אני זוכרת את פנייך באותו הרגע, רואה אותך מתנוססת מולי בעיניי
רוחי.
בהבעה קפואה ומפוחדת נלקחת ממני.
פנייך החווירו.
חיוכך האדום איבד את צבעו, והתקמר למין קו ורדרד מבועת.
עינייך נפערו לרווחה.
"עזרי לי, אמא", הן קראו, "עזרי לי".
"עזרי לי..." ביקש אותי מבטך, "אל תתני להם לקחת אותי..."
ואני צעקתי, והשלכתי את עצמי לרגליהם, והתחננתי שיעצרו, וזחלתי
בשלג הקר, וזעקתי בכל כוחי לאלוהים, ואף אחד לא ענה.

היום הוא יום הולדתך ה-13, בתי, ואף אחד לא יקרא לי עוד
אמא.

[ההדגשים בטקסט הם ציטוטיה של אם ששכלה את בתה היחידה בשואה.
יהי זכרה ברוך]