הלם. זעזוע. פחד שמיימי.
זה לא נראה אמיתי.
סרט לא הגיוני.
אני, בת אדם רגילה,
שחוצה את הכביש מול ביתה,
כדי לנוח ולשאוף למחר.
מוצאת את עצמי בתוך שלולית של כאב,
דמעות של הלם,
והיסטריה של תקווה.
בתוך כביש של סערה.
מסתכלת בעיניים כל-כך עדינות וגדולות,
על האשה שיושבת לה אי שם, במכונית.
לא רוצה שהיא תלך.
לא רוצה לחשוש מאותה אשה,
שהעיפה אותי על הרצפה.
ולא סתם רצפה,
רצפת כביש...
מחליקה להפליא.
עם המון טיפות של מים,
שירדו מהשמים והרטיבו אותי לגמרי,
נתנו לבכי "לדבר" יותר.
פתאום הכל נעצר.
הגשם חלף לו...
אך אני עדיין מסתכלת,
המומה.
לא מבינה בכלל שעברתי תאונה!
חסרת אונים,
בלי שום יכולת או רצון לקום מזירת הקרב...
שרועה כמו סמרטוט עיקש,
שלא מעוניין שיסחטו אותו.
האדישות היא זאת שבאה לאחר מכן.
חוסר היכולת להבדיל בין טוב לרע,
בתוך הקרבה.
קמתי על הרגליים,
בלי שום ברירה.
מנסה לעכל את אופן התאונה.
הכל אפור ולא מובן...
מנסה לראות - לאן?
צעדתי לעבר המכונית,
פצועה וכואבת עד בלי די.
ספוגת אכזבה ושוק,
מבוהלת.
מנסה לדבר אך שום דבר לא עוזר,
לא מרפא.
הגענו לבית החולים.
שם הכל התחיל להיעשות מגעיל,
תחושה של תסכול ומרירות,
פחד מתמימות.
ואז הם באו,
חיבקתי אותם בכל החוזק -
ושמחתי.
הראיתי להם כמה גדולה האהבה.
וארכה לי התקווה.
פתאום התחלתי לשחזר,
והחלטתי שאסור לוותר.
שרידים של זכרון רק נשארו לי,
אז התחלתי לחבר אותם...
עדיין לא הבנתי איך זה קרה,
רק אחרי לילה שלם הבנתי את החידה.
הרכב, סובארו שנת 94', פגע בי בחלק השמאלי של הגוף,
שהיה מופנה אל המכוניות.
אם המהירות היתה יותר גבוהה...
(עדיף שלא נדע מצרה!)
אבל העיקר שאני כאן,
בריאה ושלמה.
מספרת את סיפורי,
עם הרבה תמיהה.
אלוהים - תודה! |