מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי אוגרים. כבר בגיל שבע היה לי כלוב
גדול בחדר עם איזה 6 אוגרים. היה להם הכול בכלוב: צעצועים,
משחקים, מכשירי כושר, הכול.

כשהיה לי יום הולדת 10 סבתא שלי הביאה לי אוגר חדש. הוא היה
קצת חולה וחלש, אז שמתי אותו בהתחלה בכלוב אחר. לא ידעתי מה זה
היה בהתחלה אבל ראיתי בו משהו אחר. היה לו משהו בעיניים, משהו
שהראה שהוא מהחזקים, מאלה שישרדו. החלטתי לקרוא לו דוד. אחרי
כמה זמן הוא החלים. הוא היה עכשיו כבר אוגר יפה וחזק כמו
שציפיתי . העברתי אותו לכלוב הגדול. בהתחלה היה נראה שהוא
מסתדר יפה עם האוגרים האחרים. הם קיבלו אותו באהבה האוגרית
התמימה שלהם. בהתחלה הכל היה נראה טוב. אבל שמתי לב מדי פעם
שהחיים בכלוב השתנו. דוד הפך למעין מלך השכונה. כולם הלכו
אחריו. האוגרות רצו להיות איתו והאוגרים רצו להיות כמוהו. אבל
זה עדיין לא היה זה. לפעמים ממש בזוית העין הייתי מצליח לראות
איך קורה שדוד מסתכל במבט קר לעבר אחד האוגרים, וזה התכווץ לו
בפינה מפוחד. לא הבנתי מה קורה. יום אחד התקנתי מצלמה קטנה
בחדר והשתדלתי להתרחק כמה שיותר מהחדר. כשבדקתי את הקלטת
נדהמתי. דוד החליט להתרחב. במשך היום, דוד יזם הקמה של בתי
ספר, מסעדות ועוד כמה דברים, הכל למען רווחת האוגר. החיים היו
טובים בכלוב. חשבתי לעצמי : "אז למה הם פוחדים ממנו?". הכול
התברר בהקלטות הלילה. בלילה הכול היה שונה. הסתבר לי שדוד בעצם
הקים את כל העסק להסוות את המטרה האמיתית שלו. בלילה דוד פיקח
צמוד צמוד על חיי הלילה של הכלוב. לפתע צצו זונות בפינות
הכלוב, אוגרים התחילו ליפול אחד אחד בסמים. לא ידעתי מה לעשות.
החלטתי לחכות עוד קצת ולראות מה יקרה. לאט לאט אבל בטוח דוד
התחיל להרחיב את אימפריית הרשע שלו. בעלי עסקים החלו לשלם לו
עבור "דמי הגנה" ושום דבר בעצם לא הלך בכלוב בלי מילה מדוד
(מלווה בשלושה שומרי ראש, אוגרת בבגדי עור צמודים מצד אחד,
וסיגר ביד השנייה).
הוא התרחב והתרחב. אפילו לבורסה הוא הגיע. הלכתי להירגע בסלון
אבל עיני נחו על הכותרת של העיתון: "אלפי מפגינים מול המפעל
שנקנה ופורק אתמול על ידי משקיע אלמוני מירושלים". העסק הסריח
מרוב דוד.
הייתי בפניקה אבל למזלי כל הסיפור נגמר באופן די פתאומי בדיוק
כמו שהתחיל.

הלכתי להתעמת עם דוד באופן סופי, אבל כשהגעתי לשם מצאתי את
האוגרים בדיוק באמצע ההלוויה שלו. "מה קרה?" שאלתי את שומר
הראש לשעבר. "מנת יתר", ענה לי, ?"הזהרנו אותו שהסמים מוחקים
את האוגר אבל הוא לא הקשיב". יום אחרי יום החיים חזרו למסלולם
בכלוב. בלי הפיקוח של דוד, העסקים נפלו כזבובים, ושוב האוגרים
שלי התחילו להתעניין מחדש בצעצועים ובמשחקים ובמתקני הכושר.
בסופו של דבר אפילו בתי הספר נסגרו. החיים חזרו פחות או יותר
למסלולם,  אפילו בכותרת של יום שישי נאמר ש"העולם נושם
לרווחה", ו"אולי עכשיו יהיה יותר טוב", אבל אני בתוך תוכי
ידעתי שעכשיו בלי דוד, זה כבר בעצם לא יהיה אותו הדבר.