אולי זה מסוג הסיפורים האלו, שלא משנה איפה אתה ומה את העושה,
הם תמיד מרחפים איפושהו מעל הראש שלך. סיפור אהבה קסום, נוגע
לא נוגע בשיגרת היום יום. לעיתים משרה שלווה וביטחון, לעיתים
מייצג כמיהה אינסופית לא ממומשת. שמונה שנים חלפו מהיום שבו
נפגשנו לראשונה. שמונה שנים מאז שהמבט שלה ננעץ בעיניי ומשם
ישר בליבי, ללא מעצורים, ללא עכבות ועד ליום שבו באופן רישמי
וברור לשנינו הפכנו לזוג.
קדמו לזה כמה ויכוחים פילוסופיים בינינו. מהות אהבתינו הייתה
ברורה לשנינו. קיומה היה ניצחי. אני רציתי לזרום לתוכה, להתפלש
בה, להחיות אותה כדמות של זוג בנאלי. "זה מיתוס" היא אמרה לי
בקול אקדמי משהו "ולא בטוח שכדאי לגעת בו, לממש אותו". אבל אני
אהבתי אותה, רציתי אותה וכל בילבולי המוח מסביב נראו לי כמו
ריפרופי כנפיים של ציפור, שמתעקשת לנסות להתעופף, למרות שהיא
כבר יודעת שהיא בתוך כלוב. כלוב האהבה שלנו. הייתי מאושר, בכל
יום שהתעוררתי לצידה, מאושר מכל הפעלת מכונת כביסה שעירבבה את
בגדינו בפשטות, מאושר מכל שיחה טריוויאלית על חשבונות הבית
וסיפורי היום יום של איך היה בעבודה היום. היו גם ויכוחים
ומריבות בוכיות שהסתיימו בבכי עם דמעות גדולות, אבל בסוף תמיד
הייתה גם התפייסות. ושוב שיחות על החיים, על מה שהשכנה אמרה לה
תוך כדי שהיא מדלגת על המדרגות במעלה הקן המשותף שלנו, שיחות
אינספור על האהבה שלנו. "אני העדפתי להיות איתך בסבב ב' שנזדקן
ביחד, מגיל 45" שמעתי אותה אומרת בכל פעם. "ומה רע להזדקן ביחד
מגיל 24?" תמיד השבתי והשאלה שלי נותרה באויר, כשהיא כבר אספה
את כוס הקפה שלה ויצאה למרפסת ואני נותרתי מלא סימני שאלה
סתומים מול ערמת הכלים שציפתה לי במטבח. היא פשוט פוחדת
מילמלתי לעצמי בניסיון נוסף להרגיע את הפחדים שהתעוררו בי. על
אהבה כזו לא פוסחים - המחשבה המשיכה להתמרח בראשי והרגשתי שוב
את ליבי מתרחב עד מתפקע מעומקה.
ויום רודף יום, שבוע וחודש ושנה ועוד שנה, אני לא יודע להסביר
בדיוק מה קרה שם.
לילה אחד שכבתי בחושך במיטה שלנו, מנסה כרגיל להקשיב לנשימות
השלוות שלה, הישנות. עוצר את נשימתי כדי להקשיב טוב יותר
לאוויר שנשאף וננשף לעומק הריאות. אני לא יודע אם זו המיטה
שגדלה, או אנחנו שנינו שהתכווצנו נורא. בעיניים פקוחות בחושך
השחור היה לי ברור שזוג אוהב ומחובר יכול להיכנס פה בינינו.
בניסיון נואש לטלטל את נפשה ביקשתי פסק זמן שבו כל אחד מאיתנו
יחשוב לעצמו. קיוויתי שסימן השאלה שעלה על אהבתינו יגרום לה
להבין, לרצות לאהוב שוב, לא לוותר. היא קיבלה את ההצעה בשתיקה.
בהתחלה לא הבנתי אם זו שתיקה רועמת, או כואבת, או פשוט הסכמה.
היום אני חושב שאמרתי במילים את מה שהיא לא העיזה לחשוב.
אחרי שבוע עם עצמי בבית ההורים, מסוגר בחדר כאילו חזרתי לימי
מרד הנעורים הרחוקים, הבנתי ששתיקתה אומרת את הסוף. אחרי שיחה
קצרה ועיניינית תיאמנו מתי אני מגיע לארוז את חפצי. בעודי נכנס
לדירה שהייתה של שנינו עד לפני שבוע, היא חטפה את תיקה ואת
המפתחות ויצאה. הספקתי עוד לגשת למרפסת ולראות אותה עולה על
האופנוע ונעלמת מעבר לפינה.
כמו שאהבתנו הייתה מלאה במילים, כך הפרידה הייתה שתיקה.
הצלחתי לארוז רק כמחצית מחפציי ואז טילפנתי כדי לומר לה שאחזור
שוב בסוף השבוע הבא, כדי לקחת את היתר. וגם שעכשיו אני הולך
והיא יכולה לחזור הביתה. קולה היה רחוק ומנוכר ואפילו הציניות
העוקצנית שלי כבר לא נגעה בה.
בשבוע שלאחר מכן כשחזרתי לפנות את יתר כולי שעוד היה בדירה,
קידם אותי בברכה שלט חדש על הדלת, שנשא רק את שמה. כל פינה
בבית שהותרתי מיותמת רק בשבוע שעבר בלכתי, הייתה מלאה בדברים
חדשים, אחרים. פסעתי המום בדירה, רואה אל מול עיני איך זיכרוני
איננו. שום סימן וזכר לי לא נותר. כשסיימתי להעמיס את הכל
במכונית, עליתי כדי לתת בידה את מפתחות הדירה, קיוויתי
שבעינייה אני אוכל לראות צל של סימן. לעזבוני.
היא הפתיעה אותי כשביקשה שאשב לשוחח עימה מספר דקות, ואפילו
הציעה קפה ועוגיות בכלים חדשים שרכשה רק אתמול. כנוע מול
הכמיהה האינסופית שלי לגעת רק עוד פעם אחת "במיתוס" ישבתי מולה
על הספה. היא אמרה שמין הראוי שנאמר מספר דיברי סיכום ואולי גם
הסבר. האנחות העמוקות שלה בין המילים, אלו שכל כך אהבתי לבהות
בהן, לחוש אותן, נראו לי פתאום ריקות מכל משמעות.
"נוצרו בינינו פערים" היא התחילה את דבריה, ניסיתי להישיר את
עיניי ולהביט היטב לתוך עיניה "ופשוט כבר אי אפשר לגשר עליהם"
דמותה נעלמה ממני ובמקומה הופיע מין אור בהיר עמום. את יתר
הדברים שאמרה כבר לא שמעתי. כבר לא נותר בי כוח להילחם על
אהבתינו.
שניה לפני שנכנסתי למכונית שלי לא התאפקתי והרמתי את ראשי
למרפסת שישבנו בה אינספור פעמים בלילות קיץ חמימים. קיוויתי
שהיא תעמוד שם, מסתכלת על לכתי, נוצרת בליבה תמונה אחרונה שלי.
המרפסת הייתה ריקה.