שנים עברו מאז שראיתי אור יום, כל הזמן מבוזבז כאן בהיכל השחור
הזה.
כל הזמן אני מסתובב, מנסה לגעת בקירות, להבין איפה אני,
מסתחרר.
יש פעמים בהן אני רואה חריץ אור, בוהק מתחת או מעל לקיר, אבל
זה רק תעתוע.
יש מים, בשפע, אבל הצמא שלי היא למשהו אחר.
איני לובש כלום, אני ערום.
וקר לי פה, בפנים, על הרצפה הקרה והלחה.
היכן אני? כל הזמן אני שואל, אבל אני כבר יודע איפה אני נמצא.
אני נמצא בארמון, בהיכל גדול,
בחדר קטן וחשוך ומצומק עד בלי קץ בלי טיפת אוויר צח לנשום עמוק
לבפנים.
אני אבוד, נופל מטה, נמשך.
אל האבדון הקורא לי אני מרגיש חיבה, נעימות כלשהי, לפחות שם
יהיה לזה סוף.
אבל איני רוצה למות, לא זו הסיבה שלשמה באתי לכאן. אני באתי
כדי לחיות. באתי, כדי לחוות.
באתי כדי לנצח, לרמות, להעלים עיניים מעל שחיתות החיים,
ולהוציא את כולם מלבדי.
אני נשאר לבד.