"היי,תראה,שקית גדולה מלאה מים ובתוכה דג זהב קטן, שוחה,
נדהם ללא הפסק" היא אומרת ומרימה לפניי שקית גדולה מלאה מים
ובתוכה דג זהב קטן, שוחה, נדהם ללא הפסק.
"קחי" אני אומר ומושיט לה סכין מטבח חדת להב, קת שחורה,
נוצצת באור הפרוז'קטורים.
חתך נפער בשקית המים וחוד הלהב פוגע בדג הזהב הקטנטן,
שלא מרגיש בזאת וממשיך בשיטוטו המודהם ללא הפסק.
זרזיף דקיק-דקיק של דם אפור נמהל במים הזורמים דרך החתך הצר
והארוך.
אני ממלא לעצמי כוס מהמים ושותה, מקשיב למים הנשפכים
מן השקית, כמו רעש של אסלה שצבעה מותנה בדמיונו
של הקורא/המקריא, שפוגעים בה שפכי אנוש (ממין זה או אחר)
המים זורמים.
עד שאוזלים.
הדג, מלא אויר לנשימה, מפרפר בעוית ומזיע את השקית ונשמתו.
אני מוציא אותו, נושק על לחיו ובולעו לתוך פי.
מנער את השקית טוב טוב משאריות טיפות המים, מקפל למשעי
לקיפול קטן-קטן, מגיש לה בקידה, והיא יוצאת פנימה אל העשן.

                                                     
מוקדש לך.