לימים, הייתי כציפור הנודדת,
רואה, מנסה, לעיתים מתרשמת,
ומתיישבת זמן מה, טועמת, סופגת,
אך בורחת,
כאשר מזהה עוון.

נולדתי לקן, במקום טוב באמצע,
מוקף דאגה חובקת תמימות,
מחליף עונות, משוטט בין דחפים,
אך בפריחה,
שורשים נטו לקיבעון.

הייתי בצמרת, על הגבוהים שבענפים,
משקיף מנוף מתנשא על יושבי קרקעות,
מצליף בלחש, מטיל שלכות,
אך בימי הבצורת,
נחשפו צבעי הפירות.

הייתי במצולות, במקלט אלמוגים,
נחבא לפיתויי חכות דייגים,
חותר בגאון תחתי הגיאות,
אך בשפל,
גם הדגים פצו את פיהם.

הייתי בשמש, בכל תחנותיה,
רוקד עימה כירח בשעת בין-ערביים,
מחומם, מלוטף על ידי הקרניים
אך בחורף,
עזבה והחליפה הקור.

וכעת, אהיה כנווד יגע,
חולות המדבר יהיו לי מיטה,
מתבודד, מתמסר אל השתיקה הרועמת,
אך מחר,
לא אהיה פה, אחרי המיתה.