חושך.
כבר התרגלתי לשבת בחושך, מדי פעם איזה פרצוף תועה דוחף אפו
מבעד לסדק קטן ומפוחד בדלת; מרחרח, בוהה במבט תוהה, לא מבין,
זורק "למה את יושבת לבד בחושך?" ואחרי נעיצתי בו מבט נוקב,
חודר, מאיים וארוך ישוב לסגור את החריץ הקטן בדלת במהרה
ובבהלה.
אני ממשיכה לבהות בדלת במשך עוד כמה רגעים ואז חוזרת.
מגע חם ומצמרר על כתפי, קפצתי כמו חיה מבוהלת, נועצת מבט איפה
שהייתה אמורה להיות יד על הכתף. אבל לא היה שם כלום או מישהו.
אני לבד בחדר, לבד בחיים, מגורשת מארצי, מגורשת ע"י חבריי
ומשפחתי.
עיניי כבדו כבר, איני יכולה לבהות יותר, איני יכולה לשמור על
הערנות, לשמור על השפיות, החושך גובר עליי אבל האור מסוכן,
מסוכן לי כל כך.
עיניי נעצמות - החושך גובר, נהיה קר... אני רועדת מקור ופתע
מבחינה בקרן אור מבליחה וחותכת את שמי השחור האינסופיים של
חיי. קרן קטנה, כל כך קטנה... רחוקה כל כך... אני פורשת את
כנפיי, מעופפת בתעופה כושלת לעבר ובדרך הכל נהיה בהיר יותר...

איך שהוא פתאום נראה הבית. הביתה!!! הנה הוא!!! הבית שלי! הוא
בטח כבר שייך לפיה אחרת... הנה הארמון... והעץ האהוב עליי...
אולי אני אנסה לרדת למעט זמן... אגיד שלום...
הכל יותר כהה... יותר חשוך משהיה... זאת אני? או שזה ככה? למה
זה ככה? קשה להבחין בפרטים אבל המקום הזה עדיין נראה קסום
וקורץ כתמיד. תמיד פורח ומלבלב, תמיד אופטימי...
יותר קרוב... הכל עדיין חשוך... למה כל כך חשוך לי? אין אף אחד
באזור... כמה מוזר... כאילו האזור מת, הארץ הקסומה... איפה
היא? איפה הפיות? הלפרקונים? האלפים? הלחץ והחרדה עולים לי לכל
תא ותא בגוף, קר לי, ומחשיך לי בעיניים, הרעד בגוף לא נעלם,
החרדה שבלב... גורמת לו לפרפר, לקפוץ, הוא לא סדיר... הפחד
המקנן בראש, מסחרר... אני אפול...
חושך מוחלט.
איפה אני? מה קורה פה? אני מתעוורת? צבעים... צבעים, צבעים.
צבעים! צבעים!!! אני לא זוכרת איך הם נראים!!! אני לא יודעת
איפה אני? אני חיה? מתה? אם רק היה פה מישהו איתי... עוזר לי,
מרגיע, מחבק, מישהו שיגיד לי שהכל בסדר... שאני חיה... שהכל
היה חלום רע... שלא גורשתי, שלא הפכתי למכונה הדוחה הזאת - בת
אנוש... שמישהו יעיר אותי ויגיד לי "זאת הייתה הזיה, את היית
חולה.../ בקומה..." משהו שכזה...
החושך נחלש... אני מצליחה שוב להבחין בצורות סביבי... זה טוב,
נכון? נכון?! בבקשה שמישהו יבוא אליי, שיגיד לי שזה נכון,
שיגיד משהו... הבדידות הזאת... היא הורגת אותי... אני לא
מרגישה טוב...
מה זה פה מסביבי? 'אוחחח כואב לי משהו בראש...' אלה ציפורי ה -
לונו..? אני על האדמה בארץ הפיות??? הקור חוזר... תחושת הקלה -
אני יודעת איפה אני. אם מישהו יתפוס אותי... אני לא רוצה לחשוב
מה יעשו לי... אה... לקום! כן, לקום!!! זה מה שצריך לעשות...
'אהההההההה!!!' כואב!!! שתי רגליים, הן מחזיקות אותי. זה טוב,
נכון? צעדים נשמעו, הם מתקרבים. צעדים מלכותיים - צעדי הנסיכה.
אסור שהיא תראה אותי פה!!! קשה לי לנסות לעופף... הסחרחורת...
מפילה אותי... זהו... הלך עליי, היא בטוח תראה אותי... הצעדים
מתקרבים. אני רואה אותה. היא רואה אותי? מבטה הנינוח של הנסיכה
נשאר רגוע ומתון, היא המשיכה ללכת לה בשלווה עם חברותיה
המצחקקות וחיוך שליו ועלוב נסוך על פניה המושלמות. היא התקרבה
לכדי כמה צעדים ממני, מצאה בלוט לרגלי וצעקה לחברותיה "בואו
נתמסר." הלקקניות הקטנות נענו לבקשתה של נסיכתן והן פצחו
בריקוד-עפעוף אחרי הבלוט המעופף שעף מפה לשם ללא הפסקה.
הייתי בהלם. לפתע כל ההרגשה המוזרה שהייתה לי נעלמה. היא עמדה
מולי, הרימה את הבלוט ולא הסתכלה לעברי בכלל... כאילו לא הייתי
שם כלל! הרמתי את עצמי משם ועפעפתי-צעדתי לעברה, נופפתי לעברה,
קראתי לה, צעקתי... כלום... הן לא שמעו אותי... כאילו לא הייתי
קיימת, רוח רפאים, מתה... אבל אני לא מתה, נכון? כשמתים לא
מרגישים כאבים פיזיים, נכון? אז למה כואבות לי הרגליים? למה
כואבים לי הראש והלב? זה פיזי, נכון? אז אני לא מתה... נכון?!
החושך מתגבר.
זה לא נראה כאילו זה מפריע להן, הן ממשיכות לשחק כאילו זהו
אמצע היום. השמש באמצע השמיים... למה אני לא רואה אותה? איפה
היא? השמש הזאת... כאילו היא מתחבאת ממני, זורחת בשביל כולם רק
לא בשבילי...
מצאתי את הקרן הקטנה שוב... ושוב עפעוף כושל לעברה... הנסיכה
קטנה יותר ויותר, היא וחברותיה. ארץ הפיות נעלמת מהאופק. שוב
אני אובדת בתוך ים השחור כשהקרן הקטנה, ההולכת ונעלמת לה מנחה
אותי...
הגוף תשוש; הרגליים כואבות, הראש מפצפץ - הפחד מנקר בו ללא
הפסקה. הלב לא מפסיק לרטוט - חרדה מרעידה אותו, מכאיבה לו,
העיניים שורפות, הכנפיים תשושות... רק רוצה למצוא את האור
ולישון... לישון ולא להתעורר אל העולם האכזר הזה... העולם
הנוקשה הזה...
'הא!!!' פלטתי צווחת הפתעה חרישית, זאת שוב היד המצמררת
ההיא... מונחת לי על הכתף. אבל אין שם אף אחד. רק אני והשמיים
האינסופיים השחורים וקרן האור הקטנה שלוקחת אותי אל מסדרונות
נפשי החשוכים. כל כך מכאיבה... כל כך רחוקה מהבנה מלאה, כל כך
לא מושגת... רחוקה. וברגע שאבין זה ייגמר; אני אקבל את קרן
האור היחידה הזאת הנראית כל כך והבולטת כל כך בעלטת חיי.

'אאאארררררגגגגאאאאחחחח!!!'
זעקת כאב בלתי מובנת נפלטה מפי בעוצמה מסחררת. העיניים
כואבות!!! כואבות כל כך... שורפות... כתמי צבע דקים הופיעו
בשולי שדה הראיה המוקטן פי מאה מהרגיל שלי. הצבע כל כך כואב...
משתלט על השחור המוכר כל כך. התנגשות חזיתית בקרן אור בלתי
מושגת..?! זה אפשרי בכלל?! האור חוזר, משתלט על עיניי, שורט
אותן בכוחו הרב, בועט את החושך לכל הרוחות... מעוור אותי...
שתי צלליות כהות מיהרו להגיח מעליי. "איימי!" אחד מהם קרא,
"איימי!" הוא חזר על זה כמה וכמה פעמים... לא הפסיק, לא נמאס
לו. עוד פרצוף חטטן, צמוד מדי אליי, שואל אותי שאלה...
"איימי!!! איך את מרגישה?!" מה זה עניינו לעזאזל איך אני
מרגישה?! אני אפילו לא יודעת מה קרה לי ואיפה אני בכלל, איך
הוא מצפה שאני אדע בכלל מה אני מרגישה לגבי זה?!
זה היה מדהים! הוא כאילו קרא את מחשבותיי וענה להן "איימי, את
חולה... עקב שהייתך הרבה מדי בחושך ועלטה גדולים מדי לכדי
נשיאתך אותם, בדידות ממושכת מדי, חוסר בקרן אור ולו אחת!"
בהיתי בו בעיניים ריקות. 'מה אתה אומר..?' חשבתי לעצמי
בציניות. דמעות עלו וצצו בעיניי העייפות, בכיתי. "איימי, אל
תבכי, הכל יהיה בסדר..." אבל המחשבה שכלום לא יהיה בסדר תקפה
אותי לפתע... כלום לא יהיה בסדר. שום דבר לא ישתנה. הכול יישאר
כשהיה ואני בתור
בת-אנוש-מכונה-לא-חושבת-רגילה-וחסרת-כל-כוחות-קסם לא אוכל
לעולם לסבול כאב זה.
אני לא יודעת מאיפה צץ הכוח הזה אבל הצלחתי לשים לב שלאיש השני
היה אקדח, ולפתע היד שלי נשלפה במהירות האור, או שזה היה כאילו
העולם עצר מלכת לרגע קט רק על מנת לאפשר לפיה התועה שבי למות.

שוב חושך.
חושך מוחלט, אבל הפעם זה לא מפריע לי יותר. שיא התגלמות האושר
נחתה בחלקי. כלום כבר לא כואב... הכל נעים ומעופף לו... רק
התודעה השחורה שלי המתמזגת עם שחור האינסוף הצבעוני...
בחושך... כמה נעים, כמה רגוע... אושר עילאי מרחף על פניי...

"איימי! ... איימי!!! ... איימי, איך את מרגישה?! ... איימי!
תעני לי! את רוצה לבוא איתי היום ליער? את רוצה מרק? משהו?!"
'אה... שיט!!!'