היד נשמטה מהשולחן, העט נפל על הרצפה הקרה ועשה רעש בבית הריק
מאנשים, כל מה שנשמע היה העט הנופל.. ואז נשמעה אנחה, אנחת
ייאוש וכאב, יגון וצער.. אנחה כבדה שמכילה בתוכה כל כך הרבה
רגשות ומחשבות. אחרי אותה אנחה נשמעה משיכה באף ונשיפות של
אוויר. הרצון להחזיק הכל בפנים היה לשווא, הוא נשבר והדמעות לא
הפסיקו לזרום.
הוא הרים את העט מהרצפה וניסה לרשום מההתחלה, זה היה קשה לו..
הוא ניסה לרשום את כל מה שקרה לו לאחרונה על דף אחד, מכתב
שמיועד בשבילה.. שתבין כמה כאב וסבל גרמה לו במה שהיא עשתה.
אבל לא אכפת לה, היא עכשיו כנראה מסתובבת בין כמה מסיבות של
יום שישי, המסיבות שמשאירות אותה בין החבר'ה ואחת מכולם.אבל
הוא, הוא יושב בבית הריק ומנסה לכתוב לה עד כמה שהוא רוצה שהיא
תמות, לפחות זה מה שהוא מנסה להגיד לעצמו, הוא יודע שהוא רוצה
שהיא תהיה אצלו עכשיו ותנחם אותו ותגיד לו עד כמה שהיא מצטערת.
אבל היא לא מצטערת, על כלום.. היא חיה את הרגע ועושה מה שנראה
לה לנכון מבלי לחשוב על ההשלכות של זה וכמה שזה יכול לפגוע
באחרים.

הוא המשיך לכתוב: "אני רק רוצה שתדעי שכל זה בגללך, אמרו לי
שרק אנשים שממש אוהבים שווה למות עבורם. אז זה מה שאני עושה
עכשיו. אני מת עבורך, אולי זה מה שיגרום לך להבין כמה היית
חשובה לי וכמה את עדיין לא משנה מה עשית וכמה פגעת בי. אבל זה
בטוח לא, את בטח עכשיו נמרחת על מישהו חדש כמו כל יום שישי
רגיל. לא אכפת לי האמת, אני רק רוצה שתהיי מאושרת ושיהיה לך
טוב. אבל אני לא אשכח את הבגידה שלך, אני לא אשכח את העיניים
התמימות שלך ואת הצורה שבהית בי וביקשת רחמים, אני לא אשכח את
האודם המרוח על השפתיים שלך ואת המחשבה שמישהו אחר טעם אותך
במקומי באותו ערב, ואני לא אשכח את החיוך המרוצה שלו, המניאק
הזה שניסה להתגרות בי! את חשובה לי ואל תשכחי את זה.. אז אל
תבכי עליי אחרי שאני אלך. אף אחד הרי לא מבין כמה רע לי וכמה
רע גרמת שיהיה לי ואף אחד לא רואה את זה. אני מסתובב בבית עם
חולשה עצומה, הרצפה הקרה ברגליים שלי כמו סכינים שחותכים לי את
העור, זאת התחושה היחידה שאני מרגיש, כאב פיזי שיחזק את הכאב
הנפשי. אמור להיות לי טוב עכשיו לא?! משפחה תומכת, ציונים
טובים וחברים מפה ועד הודעה חדשה. אבל את לא שלי, את לא לצידי.
את כל מה שהיה שווה את החיים שלי ושהחזיק אותי בחיים.
אבל עכשיו גם את לא איתי ואני לא רוצה לחיות עוד. תבטיחי לי
שלא תבכי עליי.. בבקשה תבטיחי".

עכשיו הוא מסתובב בבית, מתהלך כמו זומבי במטרה למצוא דרך לסיים
את הכאב. הוא חשב על חבל אבל זה יכאב לו מדיי, הרי הוא כולו
שברירי ועדין ולכן הוא גם לא חושב על לחתוך לעצמו את הורידים,
הרי הוא הבנאדם שהכי סולד מדם.
הוא הלך לחדר של אחותו הגדולה ונזכר בערמות הכדורים שהיא
מחביאה מההורים שלה לזמנים שבהם היא בדיכאון, עייפה או רוצה
להיות עירנית.. הכדורים שלה לכל מצב.
הוא לקח כמה בקבוקים ובלע עוד ועוד כדורים, הוא בלע בסביבות
ה-20 ושכב על המיטה כשהתמונה שלהם לידו והכרית רטובה מהדמעות.
הדלת נפתחה, אמא שלו בפתח קוראת לו שיתעורר כדי להודיע לו שהם
הגיעו. אין תגובה. היא מרימה את קולה ומצפה לתגובה, ואין. היא
ניגשת למיטה ומנערת אותו, מנסה לגרום לו להתעורר וקולטת את
המכתב ואת הבקבוקים שליד.

הוא בטיפול נמרץ עכשיו, מנסים להחדיר בו רוח חיים שוב.. המצב
שלו קשה, הוא שכב יותר מדיי זמן לבד וכמות הכדורים הייתה גדולה
עבורו.
הרעש היחיד בחדר זה משאבת החמצן וצליל הדופק שלו.. הוא כבר לא
על הגבול, הוא חי, השאלה באיזו צורה..

היא הגיעה, אותה אחת שהוא התאבד עבורה.. היא לא ידעה שככה הוא
הרגיש ולא יכלה לתאר לעצמה שזה מה שהיא יכולה לגרום. היא נעמדה
לידו ואחזה לו ביד. הדמעה שלה זלגה לו על הלחי, העיניים שלו
נפקחו והוא בהה בה. העיניים שלו היו כמו תהום שאין לה סוף, רק
ממשיכים ליפול בתוכה, כל כך הרבה כאב היה בהן, כאב שרק הוא היה
יכול להבין.
הרופא נכנס לחדר עם התוצאות ועם קול חלש אמר "אני משתתף בצערכם
אבל לפי התוצאות שלנו הוא רק חי בתוך הגוף, כלפי חוץ הגוף לא
מגיב- הוא צמח, הפגיעה המוחית הייתה קשה מדיי".
פעם הוא היה מת מבפנים וסחב את הגוף, היום יש לו מציאות חדשה
להתמודד איתה- הוא חי מבפנים עם הכאב האינסופי ולא יכול לזוז
עוד..