מוקדש לאלכס.

טורקת את הדלת אחרי. אבל לא נראה לי שאתה שומע.
וואו, המוזיקה רועשת...
ירד גשם אתמול. באמת, הייתה סופה. ועץ נפל. הוא נשבר באמצע.
כן, אפילו עץ כזה חזק, שהחזיק שנים. הוא נחת ושבר את המדרכה...
הם הזיזו אותו. כלומר דחפו אותו לאיזו פינה. כמובן. האספלט
נשאר שבור. כנראה אותו יותר קשה להחביא מעיני הציבור. כן, לא
חזק כמו שהוא נראה, הא?

ראית אי פעם מישהו מת? כלומר לא מישהו שהכרת, לא אחד כזה
שהרופאים קוראים לך ואומרים לך שהם ממש מצטערים, סתם מישהו
רנדומלי ברחוב?
אני ראיתי פעם, גם אותו החביאו, כמו את העץ.
אתה חושב שמחביאים מוות כי הוא לא יפה? אבל אם מוות הוא ההיפך
מהחיים אז... הוא אמור להיות יפה, אתה לא חושב?
ואם המוות הוא חלק מהחיים, למה גם אותם לא מחביאים? כלומר אתה
מחביא את שלך, אבל אנשים אחרים לא. אתה יודע.

אבל אתה אפילו לא ראית את הסדק באספלט, שלא לדבר על העץ שנפל.
אני לא מאשימה אותך. אני אף פעם לא מאשימה. באמת.
אבל... לא שמת לב.
אפילו לא שמת לב שיש לי עגיל של נוצה באוזן שמאל.
וכשהמכונית קפצה על הסדק פשוט סיננת "אוי, באיזה שכונה את
גרה..." אני לא באמת גרה פה.
אני גרה באלסקה.
ולפעמים בניו- יורק.
בצרפת של שנות השלושים.
ובלילות בורחת ליערות הגשם.
אני גרה פה רק כשאני איתך. אבל אתה לא באמת יודע את זה.

אתמול הייתה סופה. אבל היום שמש. החיים מצחיקים. או שזאת רק
אני? גם אתה חושב ככה או שהשמש פשוט נכנסת לי לעיניים? אני שמה
את היד שלי על המצח שלך, כדי שהשמש לא תיכנס לך לעיניים. אתה
מזיז לי אותה. אולי הסתרתי לך. או שהשמש לא באמת שם. אולי היא
רק בתוכי...

המצח שלך קצת חם, אולי תפסת משהו. אולי אי אפשר לרפא את זה.
אולי גם אתה תיסדק בקרוב, וגם אותך נצטרך להחביא.
אני אחביא אותך מתחת לשמיכה, ממש תהנה שם, כי יש שם בובות
פרווה וילדות וסודות ותמימות והפעם הראשונה שלי ושקרים
ונשיקות, וגם את השני.
גם אותו החבאתי מתחת לשמיכה.

וואו, המוזיקה רועשת.
העננים ממש יפים, נכון? אני אוהבת עננים של חורף. הם גורמים לך
להאמין באלוהים.
לאן אנחנו נוסעים? אולי נפנה אחורה ואז נמשיך לנסוע מערבה,
לחוף. לים. לחופש.
וכשנגיע לים נמשיך לנסוע, ניסע על הגלים כל הדרך עד סוף העולם
וכשנגיע אליו, ניפול על הדרקון והוא יסיע אותנו לסוף היקום.
וממש לפני שהיקום ייגמר, נשב על הסף. אתה תעשן סיגריה ואני
אניח את ראשי על הרגליים שלך ונהיה בשקט. אבל ממש בשקט.

בבקשה תפנה. אתה מבין... אפשר לפנות לדרום או לצפון, בשניהם יש
מרחבים.
כשמסתכלים על עננים כאלה לא רוצים להמשיך להיות כלואים.
אפילו אם יש עגיל נוצה באוזן שמאל שלא שמת לב אליו.
אולי הייתי צריכה לשים אותו באוזן ימין. אולי אז זה לא היה כל
כך כואב.

וואו, האוזניים שלי מתפוצצות.
אבל אני אוהבת את השיר הזה.
הוא עושה לי חשק לא לחגור חגורת בטיחות.
הוא עושה לי חשק להחליט שעכשיו לא בוקר.
זה עושה לי חשק להוציא מכחול ולצבוע את השמים בשחור. לגרש את
כל העננים כדי שנראה כוכבים ואז לשים את הראש על הברכיים שלך
ואת הרגליים להוציא מהחלון. חבל שאתה לא יודע מה אני חושבת.
אני אפתח את החלון.
אתה יודע, למקרה שאתה תחשוב את אותו הדבר ואז תציע לפנות.
בוא נפנה באמת, יש כל כך הרבה רוחות אוויר, למה אנחנו לא
יכולים לעוף? אם תרצה לעוף אני אשים את הרגליים שלי מחוץ
לחלון. אני נשבעת.

מעניין איך תגיב אם אני אשים את הרגליים שלי על גב המושב ואטיל
את הראש על רצפת המכונית...
אולי אם אני אעשה את זה אתה תדבר...
אולי זה לא באמת משנה, כי המוזיקה הזאת... היא מחרישה אותך.

אני מצטערת שאני בוהה בחלון. אתה יותר מעניין, באמת.
אני פשוט רוצה שתשים לב לנוצה שלי.
אפילו שיש רק אחת.
אבל אתה לא יודע את זה.
אולי אם תראה את הנוצה שלי תזכר שאתה מלאך ותרצה לחזור למעלה.
ואז תפסיק ללחוץ על הגז. פשוט תיתן למכונית להיסחף ברוח.
אפילו אם זו סופה. אפילו אם זה הוריקן.
מי אמר שאין שביל עם לבנים צהובות?
אנחנו רק עלה נידף, אבל אתה יודע את זה...

הו, אל תשים לב אליי. אני פשוט אזחל לי למושב האחורי.
כדי לישון קצת.
כדי לברוח.
כדי להיעלם.
כדי להתחבא.
כדי לא לראות שאתה לא פונה.
כדי להיזכר בשמיכה ההיא שאני קוברת בה הכל. אולי תצטרף אליי
למושב האחורי?

אני שמה את הידיים שלי על העיניים שלך.
רואה? גם אתה כבר לא רואה את השמש.
ציירתי לך חושך, כמו שרציתי.
אתה באמת קצת חם.
אתה מבין... כשרציתי לנסוע, לא ביקשתי לדהור במדרון.
בבקשה אל תנסה להוריד את הידיים שלי מהעיניים שלך, אתה ממילא
עיוור.
אל תדאג. עוד מעט נעוף, ויהיה...
שקט.