בבוקר שאחרי יום הולדת שלושים, שכחתי לקחת איתי את הפלאפון
שיצאתי מהבית. כשחזרתי שש שעות אחר כך היו לי 22 הודעות חדשות,
מכל מיני אנשים שרצו להגיד לי שהייתה באמת, אבל באמת אחלה
מסיבה, ושאפשר היה לסמוך עלי שהאלכוהול יהיה ברמה, ושגם יהיו
סמים למרות שאני לא משתמש.
רק שאני לא זכרתי כלום. חשבתי שאולי הייתי כל כך שיכור שבסוף
כן השתמשתי, אבל חוץ מזה הרגשתי בסדר.

בימים הבאים המשכתי לשכוח. טלפונים, כתובות, תאריכים, שמות.
אחר כך שירים שאהבתי, וסרטים שראיתי ממש עכשיו. כל העולם היה
מורכב משברים של ציטטות, רעיונות ודמויות שהפכו לחלק ממני,
שהלכו והתפזרו, זחלו בחזרה לספרים ולחלומות בהקיץ שמהם שאבתי
אותם ולקחתי בעלות.

אחרי שבועיים הלכתי לרופא. סידרת הבדיקות לא השאירה מקום לספק.
אתה במצב מתקדם של סניליות, והתהליך בלתי הפיך, בעיניים שלו
ראיתי שהוא רק רוצה שאני אלך כדי שהוא יוכל לפרסם עלי מחקר
באיזה מגזין פורנוגרפי של רופאים. סנילי, לחשתי לעצמי. רציתי
לבכות, אבל לא היה לי באמת למה.
לפחות אני אשכח את מאיה, אמרתי לו, והוא חייך כמו שאנשים
מחייכים כשהם לא ממש שמעו או הבינו מה אמרת, אבל לא נעים להם
להגיד.

חזרתי הביתה. חיכיתי לראות מה יקרה. האבחנה של הרופא לא אכזבה,
אולי אפילו היתה עדינה במובן, בגלל שבימים הבאים הצלחתי לשכוח
כמעט את הכל. הפסקתי ללכת לעבודה ואמרו לי ששכרו מישהו אחר
בשביל התיוקים. עבודת התיזה נותרה חצי עשויה, ולא זכרתי אפילו
למה התחלתי אותה. ניהלתי שיחות קצרות עם החברים, מנסה להסתיר
את מצבי, מתחמק. אהלן איש, מה קורה. הלו בובה, מה המצב.
רק דבר אחד לא הצלחתי לשכוח. את מאיה.

יום הולדת שלושים היה אמור להיות נקודת המפנה. החלטתי לשתות כל
כך הרבה, כדי שלמחרת אני לא אזכור כלום. ואם יהיה לי יום אחד
בלי לזכור את מאיה, אז היום השני יהיה הרבה יותר קל.
אבל דווקא מאיה נשארה, כמו תמיד, בעיקר כשלא רציתי. חשבתי עליה
המון, נזכרתי בכל רגע ורגע מהשנה שהיינו ביחד. לא רק בדברים
הגדולים, לא בחופשות, לא בזיונים שהבטחנו שבחיים לא יהיו לנו
כאלו עם מישהו אחר. נזכרתי איך הייתי עושה ממנה כדור, והיא
היתה מסתכלת עלי, מקופלת לארבע, ואומרת, למה אני נותנת לך
לעשות לי את זה, אבל אני הייתי יודע שהיא אוהבת להיות כדור.

חייתי במרחב אחד של זיכרון. לילות נטולי חלומות היו מפנים את
מקומם לפרץ חדש של זיכרונות, הנה אנחנו בים באכזיב, ומאיה
צועקת גל. הולכים בקינג ג'ורג', מחזיקים ידים למרות שאני לא
אוהב.
הזיכרונות התחילו להיות מוחשיים יותר ויותר. יכולתי להרגיש את
המגע שלה, את רעש הרקע.

בוקר אחד קמתי והלכתי למקלחת. הריח שלה הציף את החדר הקטן.
ניגשתי אל המגבת שהיתה תלויה על הדלת, אותה מגבת שבה היא
התנגבה בפעם האחרונה, אותה מגבת שהייתי צריך לזרוק לכביסה ביום
שהיא עזבה. אבל הריח לא הגיע מהמגבת. הוא הגיע ממני. לקח לי
קצת זמן להבין את זה. חיפשתי בכל הבית. לא היתה סיבה. אני
הרחתי כמו שמאיה היתה מריחה. אותה תערובות נעימה של שמפו, מרכך
כביסה, וריח גוף היתה עכשיו חלק ממני, נדבקה בבגדים שלבשתי,
במצעים שעליהם ישנתי. הריח לא הרפה.

המשכתי לחיות ככה. מדי פעם היה מגיע זוג מבוגר לבקר אותי. הם
היו נחמדים ואני הייתי מכין להם תה.
אחרי זמן מה הם היו מתקרבים אלי ומבקשים לחבק אותי, ושאני אקרא
להם אימא ואבא, וגם כשהסכמתי הם היו מתחילים לבכות, ואז הייתי
מבקש שילכו.

הזיכרונות שלי ממאיה התחילו להיעלם לבסוף. במקומם התחלתי לחיות
זיכרונות של מאיה. דברים שהיא היתה מספרת לי היו מופיעים פתאום
בעוצמה שלא יכולתי לסרב לה. הנה היא חוזרת מהגן והולכת ישר
לספה, העוזרת כבר מכינה לה מגבת בשביל הריר שבקרוב ינזל, ולפני
שהיא נרדמת היא משחקת עם האצבעות ומחטטת באף.

אחרי שלושה חודשים התחלתי להשתין בישיבה. השתמשתי בסבון פנים
וסידרתי את ארון הבגדים לפי שמות של מעצבים. ההשתלטות היתה
גורפת, מלאה. לא נותר בי חלל שמאיה לא תפסה. אכלתי מה שאנשים
הביאו לי הביתה, וראיתי סדרות בטלוויזיה, רק כאלו בלי
המשכונים. והאמת, האמת היא שזה לא היה כל כך נורא, אלמלא הבעיה
האחת, ואני לא רוצה להישמע קטנונית, אבל אני פשוט לא מצליחה
לשכוח את עמית.