לפעמים אני מתגעגעת לשלכת, על המדרכה ליד השכונה הישנה.
כשהעונות התחלפו והרגשתי משהו חדש באוויר.

אני זוכרת איך ישבתי בחצר של המקום המגעיל ההוא.
היה לילה והיה קר והדמעות לא פסקו.
רציתי רק חיבוק, לא יותר.

עכשיו שאני כבר לא שם, איך אוכל להסביר זאת לאחרים?..

הימים חולפים על פניי, אין זכר לילדה הזאת, שפעם חיה בתוכי.
היא אבדה לה אי שם בקרב ההוא,
היא השאירה אותי להלחם במקומה, ללא כלים.

יש לי חלומות.
אני פרפר.
עפה למקומות רחוקים, צופה בשמש נעלמת בתוך הים, נרדמת בתוך
המגע הרך של עלי כותרת.

קדוש ברוך הוא היושב במרומים, רק רציתי להפסיק את הכאב... אני
מצטערת אם אכזבתי אותך.
אני לא רוצה להיענש יותר.
אבל לפעמים הרגשתי כל כך בלתי נראית, כאילו אנשים עוברים על
פני בכל יום ולא רואים אותי, לא רואים אותי באמת.
הרגשתי טיפשה, חסרת תועלת...
אתה חייב להבין אותי.

אני כמו כולם, רוצה למצוא מקום שאוכל להשתלב בו.
אני רוצה לשמוח, אני רוצה לאהוב.

כן.... לפעמים אני מתגעגעת לשלכת ההיא.