השמיים הבהירו מבעד לשמשת החלון בקומה השמונים ותשע.
ג'ון הרגע סיים לטפל בערימת מסמכים עצומה שהייתה מונחת על
שולחנו ולקח שלוק נוסף מספל הנס האפור שלו - שהיה ריק כבר יותר
משעתיים.
הוא סובב את כיסא המנהלים המרופד והיקר שלו ולבסוף נעצר כשגבו
אל השולחן ופניו אל החלון, "כבר בוקר" מלמל לעצמו בעייפות
והשתהה למספר רגעים בזריחה.

לגימה נוספת מהספל הריק והוא כבר היה בדרכו החוצה מן המשרד.
בסוף המסדרון נעצר אל מול דלת מתכת גדולה והזמין את המעלית,
זאת התמהמהה בדרכה מעלה אל הקומה השמונים ותשע, מה שהפך את
ג'ון לעייף וחסר סבלנות אף יותר.
"כנראה שכולם עייפים בבוקר" זרק לעברו אחד השרתים שעבר שם
כשראה את מבטו המזוגג של ג'ון נעוץ במד הקומות של המעלית,
וג'ון שהופתע לרגע, הפנה אל האיש חצי חיוך וחזר לבהות בקיר.

כשהגיע לקומת הקרקע חצה את המסדרון הארוך ויצא מהבניין  אל
הרחוב שהיה עתה אפוף בדמדומי הבוקר. עוד ניתן היה לראות כמה
כוכבים בשמיים, אך הגוון הכחול החל להשתלט בעדינות ממזרח.
הוא התכוון להמשיך אל עבר מכוניתו שנמצאת מטרים ספורים מהמקום
בו עמד אך לפתע קפא במקומו.
כשישים סנטימטר ממנו - מרחק ידה המושטת של אישה בנוסף לאורך
קנה האקדח שלה - נפצו שפתיים אדומות ופקדו עליו לא לזוז.
ג'ון שגם ככה היה עייף מדי מכדי לעשות משהו שלא לדבר על לברוח
נעמד במקום והרים את ידיו , האישה המסתורית גיחכה בידענות
תמוהה ופקדה עליו בשנית להסתובב.

ג'ון עשה כדבריה ועתה היה מופנה לפניו אקדח טעון ושחור,
מהסוג שיכול לסיים חיים בשנייה אחת של טירוף - חשב לעצמו
ג'ון.
הוא חייב להישאר רגוע, ויותר חשוב להרגיע את האישה שמולו ,
משהו בעיינים הכחולות הקרות שלה הרטיט אותו .

"אתה יודע מי אני?" הפנתה אליו האישה המסתורית בזעם מהול.
ג'ון הנהן לשלילה ונרעד מעט כשעיניה של האישה התרחבו.
נשימותיה החלו להתגבר בקצב עולה וכך גם קצב ליבו של ג'ון -
הוא פחד, פחד כמו שלא ידע מעולם, פחד מיידי לחייו שלו.

אומרים שאדם לעולם לא ישמע את הירייה שהרגה אותו,
הכדור נע מהר יותר מהקול.
אבל את אנה, שהייתה מכוסה כולה בדם כיוון שירתה מטווח אפס,
זה לא הדאיג.
היא רק קיוותה שלאן שלא ישלחו את הנפש המורעלת שלו,
שיתנו לו לשמוע את זה שוב
ושוב
ושוב.