ראיתי אותה לראשונה במקרה. אני זוכר את אותו היום יותר טוב
מאשר אני יודע את היום, למרות שהיה לפני שנתיים וחצי. אלוהים,
עד כמה דברים משתנים, איך שהכל יכול להתהפך תוך זמן קצר...

זה היה יום שמש קיצי, אבל מהימים היותר סימפטיים, לא אחד חם
במיוחד, שאי אפשר להיות שנייה בחוץ מבלי לחזור אחר-כך נטוף
זיעה, זה היה יום מקסים. היתה רוח נעימה, והשמש תפסה את מקומה
במרכז השמיים. יום אידיאלי לצאת החוצה. אז יצאנו רן, עדי ואני
לפארק הקבוע שלנו, ללא סיבה מסוימת, סתם כדי לשכב ולהתרווח על
הדשא, לנשום קצת אוויר וליהנות מחופשת הבגרות בהיסטוריה (כי
כמובן שלא הסכמתי להיתקע בגללה בבית וללמוד על יחסי
הערבים-יהודים לפני הקמת המדינה... את מי זה אמור לעניין
לעזאזל? את מי הערבים בכלל מעניינים??? שימותו כולם! פחות
ערבים - פחות חומר לבגרות).
אנחנו, שלושה פוזאיסטים שחומים וגוליברים שוכבים על הדשא,
צוחקים בקולי קולות ומסתלבטים על כל העולם, כשפתאום ראיתי
אותה. היא חזרה כנראה מאימון כדורסל. היא נראתה די עייפה,
ואחזה בכדור בידה, יפהפייה מתולתלת ומהממת. פשוט ככה. אין פלא
שהסתובבנו פתאום שלושתנו ושתקנו. אנחנו? שותקים??? קשה לתפוס
אותנו במצבים כאלה... תבינו לבד. אני לא מאמין באהבה ממבט
ראשון, תמיד זה היה נשמע לי הדבר הכי שטותי בעולם, הרי איך
אפשר להתאהב באדם שלא דיברת איתו בחיים? איך אפשר להרגיש משהו
לאדם שאתה בכלל לא יודע מה האופי שלו??? באותו רגע הבנתי
שאפשר. אני לא בטוח שהתאהבתי בה כבר מאותו היום, אבל משהו
בתוכי לא היה אותו הדבר.
זה די מוזר, לא הסתכלתי על בנות בחצי השנה שלפני, מאז שיעל
ואני נפרדנו, זה היה קשה מדי והרגשתי שאני לא בנוי עדיין לקשר.
ידעתי שרן כמובן סתם חושב שהיא כוסית, הרי הוא וחברה שלו כבר
הרבה זמן יחד, זוג מאוהבים שכמותם. כל היום, כל יום נמרחים אחד
על השני, לא משנה איפה זה יהיה. אני לא כמוהו, אני לא בעד
מערכת יחסים שמבוססת על מיניות, אבל שיהיה להם בכיף!
ועדי? עדי סתם נדלק על בנות, לא יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו.
עדי החליף בחצי השנה האחרונה כבר שתי חברות. יותר נכון, הן
החליפו אותו. הוא ילד מהמם, 1.78 בערך, שחום כמו שלושתנו...
אבל טיפה פחות (כל השיזוף שלו רק מהתקופות שהיינו יורדים לים
כל יום, ונשארים שם עד שהלילה היה יורד), שיער בלונדיני
ועיניים ירוקות בהירות מדהימות - אז זה לא בגלל המראה שלו, וגם
לא בגלל האופי, חס וחלילה. הוא בחור נשמה, אני אוהב אותו. זה
סתם בגלל שהוא עדיין לא מוכן לשום קשר, מעדיף להשקיע בלימודים
במקום להשקיע במישהי. בקושי סחבנו אותו, רן ואני, אותו יום
לפארק.

הגעתי הביתה, והמחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בתוכי עליה. התלתלים
החומים הכהים, העיניים הבורקות שאפילו לא הספקתי לראות מה
צבען, הגוף שלה... אויש כמה שהיא נראתה טוב!!! כשנזכרתי
בכדורסל שהיא אחזה ביד, מייד נזכרתי באפרת, כפרה עליה. הידידה
הכי טובה שלי, תמיד היתה שם בשבילי - לפני, בזמן ואחרי הקשר
שלי עם יעל. כל יום אנחנו מדברים איזה שלוש שעות בטלפון
ומתנחלים כל סוף שבוע אצל מישהו אחר בבית, וכשאני שם אני גם
אוכל איתם צהריים - אני פשוט מת על הקוסקוס של אמא שלה. הכי
כיף לדבר עם אפרת, הכל זורם, לא צריך לחשוב על נושאים, אין את
רגעי המבוכה האלה שלא יודעים מה להגיד. גם כשאנחנו שותקים
אנחנו מבינים אחד ת'שני. קיצר, למה נזכרתי בה? כי גם אפרתי שלי
משחקת כדורסל וקיוויתי שאולי מהתיאור שלה, היא תדע על מי אני
מדבר, אם הן מכירות בכלל.

"אפרתוווווושששש???"
"אופיר! נשמה שלי!!! מה המצב כפרה? כמה זמן לא דיברנו..."
" כן... אה? שלוש שעות ורבע בדיוק! מה קורה מאמי? איך היה
האימון שלך היום, היה לך היום אימון, נכון?"
"כן, כן... תפסת אותי בדיוק כשיצאתי מהמקלחת. היה ספורטיבי,
מעייף!"

דיברנו איזה חצי שעה, לא רציתי להפריע לה להתכונן לבגרות
בהיסטוריה. היא מהבנות שמצליחות לשלב הכל יחד - לימודים,
משפחה, חברים והכדורסל. לא נראה לי שהיא פספסה אפילו פעם אחת
אימון.
ניתקתי את הטלפון עם חיוך ענקי בפנים! כן!!! היא מכירה אותה!!!
הבנתי שקוראים לה נופר והיא בגילנו, אבל עברה לשכונה שלנו לפני
חודשיים בערך והיא לומדת עדיין בתיכון הקודם שלה, עשרים דקות
מכאן. אפרת לא סיפרה לי הרבה עליה, כי היא בעצמה לא ידעה, אבל
הבנתי שלמחרת יהיה להן אימון נוסף, שייגמר בסביבות חמש וחצי.
כמובן שחיכיתי לה בפארק יום למחרת, הפעם לבד. קבעתי עם אפרתי
שתלך יחד איתה, כדי שכך אוכל לדבר איתה ועם נופר - רק במקרה...

האמת שחיכיתי להן שם כבר מחמש, עמדתי במקום ואחר-כך התחלתי
ללכת הלוך ושוב כדי להזיז טיפה ת'רגליים. אני לא מסוגל לעמוד
במקום יותר מדקה אחת שלמה. כשפגשתי אותן, דיברנו לפחות רבע
שעה. אחרי חמש דקות אפרתי חזרה הביתה ונופר נשארה איתי שם.
קבענו לצאת באותו הערב... סתם - לדבר.

היינו יחד קצת פחות משנתיים. כן... אותה יציאה הובילה לקשר
מדהים בינינו, ואחרי חודשיים או טיפה יותר הפכנו חברים. אהבתי
אותה המון, יותר מכל דבר אחר בחיים שלי, יותר מעצמי. הייתי
מוכן לתת לה הכל. השקעתי בה, הייתי איתה תמיד. נופר היתה הדבר
הכי טוב שקרה לי, לא הרגשתי ככה בחיים, הייתי כל כך גאה,
והודיתי לאלוהים יום יום על כך שנתן לי את הזכות להכיר את האחת
עבורי, שנתן לי לדעת מה זו באמת אהבה.  
למדתי להכיר אותה ואת כל הדברים המדהימים שבה, וגם למדתי להכיר
את עצמי והבנתי עד כמה היא חשובה לי ושלא אתן לה ללכת לעולם.
עוד בהתחלה, היא חששה מהקשר, היא אמרה שאולי עדיף שלא נכנס
לשום דבר. היא סיפרה שהיא חולה בלוקמיה - סרטן הדם, אמנם רק
מצאו את זה אצלה, ואלה שלבים ראשונים ולא מתקדמים, אבל היא
מפחדת והיא לא תרצה לפגוע במישהו אם יקרה לה משהו. השתקתי
אותה, אמרתי לה שלא אתן לשום דבר לפגוע בה, ושאפגע אם תיתן
לסרטן למנוע קשר בינינו. אמרתי לה שאני אוהב אותה ולא אעזוב
אותה לעולם, שלא ניפרד. לא עזבנו זה את זה, אם לא היינו יחד
באותו המקום, אז היינו בטלפון, ואם לא בטלפון - במחשב...

באחד הימים שהלכתי לנופר, החלטנו סתם להישאר אצלה בבית. זה היה
סוף החורף, סוף מרץ - אבל יום חורף. ככה זה בישראל. הרוח הכתה
בחלון, וברקים ורעמים נשמעו כל חמש דקות בממוצע. בחוץ ירד גשם
זלעפות ועלינו ירדה עייפות טוטאלית! החלטנו לראות איזה סרט טוב
ולהתכרבל תחת הפוך. הבאתי את הסרט "ארמגדון", סרט חובה! הייתי
בשוק כשנופר אמרה שלא ראתה אותו אף פעם, מעטים האנשים שלא ראו
"ארמגדון".
הרגשתי שמשהו לא בסדר עם נופר, היא שתקה רוב הזמן ולא הרגישה
בנוח. כאילו יש לה משהו שעומד לה על הלב והיא נאבקת עם עצמה אם
לספר לי או לא. החלטתי לא לשאול אותה כלום, כי הרי אני סומך
עליה, ויודע שבסופו של דבר היא תמיד מספרת לי הכל... אבל אחרי
כמה דקות לא יכולתי יותר ושאלתי אותה.

"נופרי, מה קורה נשמה? מה יש לך???"
נופר שתקה כמה דקות, ואז נרגעה. כאילו החליטה סוף סוף להוציא
החוצה הכל.
"פירי מאמי, כבר יומיים שאני רוצה לספר לך, אבל החלטתי לשמור
את זה להזדמנות שניפגש. אמא ואבא מתכננים חופשה לאיטליה. הם
החליטו שלא יצאנו מזמן כל המשפחה יחד, והחופשה הזו חשובה להם
מאוד. אני יודעת שיהיה קשה לי לא לראות אותך ולא לדבר איתך כל
יום, אבל הם באמת רוצים שאצטרף אליהם... ואני די חייבת..."

שתקתי. לא ידעתי מה להגיד לה.
בסה"כ גם לה מותר לבלות עם המשפחה שלה. היא מזמן לא יצאה
ונהנתה עם המשפחה, מזמן לא טסה לחו"ל... מאז שגילו אצלה סרטן.
גם המצב הכלכלי של המשפחה שלה לא היה משהו, ועכשיו - כשהם
יכולים להרשות לעצמם, ואם זה כל כך חשוב להם... מי אני שאמנע
זאת???

"נופרי, את לא צריכה להרגיש רע! לא היית צריכה לשמור את זה
בבטן יומיים שלמים. זה בסדר... חופשה קצרה ותחזרי אליי, אני
אחכה לך ואתגעגע מאוד. לכמה זמן זה? שבוע? שבוע וחצי?"

נופר שתקה והורידה את ידיי ממנה, שעטפו אותה כל השעה האחרונה.
היא הסתובבה אליי, הסתכלה אליי בעיניים עצובות ואמרה שההורים
שלה תכננו חופשה לחודש שלם, בתוכו חופשת פסח.

"חודש??? חודש שלם??? את לא נורמלית! את משוגעת!"

איך היא יכולה לעזוב אותי??? הבטחתי לה שלא ניפרד, ולא נעזוב
זה את זה אף פעם, ועמדתי בהבטחה!!! אבל היא??? למה שתלך? הייתי
מוכן להתפשר, לתת לה ליהנות עם המשפחה, אבל חודש זה יותר מדי
זמן!!! אחרי שרגילים לראות אדם יום יום, אני לא חושב שאני
מסוגל לזה, אני לא חושב שאחזיק מעמד...
היא כל כך חשובה לי, ואני כל כך דואג לה ואוהב אותה, איך היא
יכולה בכלל ללכת ולהשאיר אותי כאן?

הרגשתי את כל הדם עולה לי לפנים, הייתי בהלם, הייתי עצבני,
הייתי מבולבל, הייתי מאוכזב - הייתי כל מה שרק אפשר יחד. לא
ידעתי מה לעשות ואיך להגיב, פשוט קמתי והלכתי. זו היתה התגובה
הראשונה שלי. לא חשבתי על מה שאני עושה - פשוט עשיתי. יותר
מזה, עד אותה חופשה לא דיברנו. לא עניתי לה לטלפונים, לא
חיכיתי לה אחרי האימונים, לא התקשרתי אליה ואפילו הכרחתי את
אמא להגיד לה שאני לא נמצא כשהיא הגיעה אלינו הביתה, לחפש
אותי.

כעסתי עליה, כעסתי מאוד. אם היא מסוגלת ללכת ממני לחודש שלם,
כנראה לא הייתי חשוב מספיק בשבילה. כנראה היא לא אהבה אותי כמו
שאני אהבתי אותה. שוב אותו משבר, כמו ההוא עם יעל, שלא אהבה
אותי בכלל. תמיד אני משקיע ונותן, תמיד! מי חשב שאקבל פתאום
כזה בום לפנים???

הגיע פסח. הגעגועים לנופר רק גברו, ויחד איתם החרטה על
ההתנהגות שלי אליה. הייתי כל כך לחוץ אז, שבכלל לא חשבתי על זה
שהיא עצמה לא רצתה בחופשה הזו, ואם זה הציק לה והפריע לה, אם
היה קשה לה לומר לי על זה, כן היה אכפת לה ממני וסתם הייתי
אידיוט שהגבתי כך - הקשיתי עליה יותר. לא חשבתי על זה. אבל כעת
כבר לא נותר מה לעשות, חוץ מלחכות בסבלנות שהיא תחזור מהר
ולהתחנן לסליחתה על הטעויות המטומטמות שעשיתי לפני שהלכה.

הייתי מטומטם. פסיכופט לגמרי שהגבתי כך, פסיכופט שנתתי לאהובתי
ללכת כך מבלי להיפרד ממנה כמו שצריך. לא אשכח לעולם את המבט
שלה כשסיפרה לי על החופשה, ועל המבט כשקמתי ויצאתי מהחדר.
נופרי שלי לא חזרה. באיטליה הסרטן שהיה לה רק החמיר. מסתבר
שאשפזו אותה בבית החולים שם, שבועיים אחרי שהם הגיעו. הסרטן
לקח את נופרי שלי מכאן, ולא יחזיר אותה לעולם. כל כך אהבתי
אותה, כל כך!!! וכל כך היה קשה לי להסתכל להוריה בעיניים, כשהם
חזרו אחרי החופשה וסיפרו לי את הדבר הנורא הזה, הדבר הנורא
ביותר ששמעתי, הכאב הגדול ביותר שכאבתי, האובדן הכי גדול
בחיי... נופר.

אני כועס על עצמי מאוד, ותמיד אכעס. אפילו לא אמרתי לה בפעם
האחרונה שראיתי אותה שאני אוהב אותה. אני מקווה שהיא שומעת
אותי כל לילה כשאני בוכה, אני מקווה שהיא מרגישה אותי מתייסר
וכואב, לא כדי שיהיה לה רע, אלא שתדע שאני כן אוהב אותה, מאוד!
ושתמיד תישאר שם, בלב.



תודה ענקית לשחר מחבש על השם שבחרה לי לסיפור, אוהבת אותך
המון מתוקה!