משוררת היתה בעירנו,
נחושה ושקטה, וברוכת כישרון,
וטיפחנו זכרה בקרבנו,
ואת שמה, ביראה, גלגלה הלשון.
משוררת היתה בעירנו,
על שיריה שמענו חזור וטעון,
והיו מתקנאים בה אצלינו,
ושיריה היו נחלת ההמון.
ענווה ותמה,
נקיה ונצחית,
מספרים שמלים היא בוחרה בקפידה,
וידיה, מוסיפים עוד יודעי הדבר,
אך מעט מתהדרות הן לחטוא בחדוות הנייר.
ונפשה בכפה ממוללת שמות עצם,
וקרקס פעלים משובב את רוחה,
וטווה היא בצעד מתון תאריה,
ועל פיסוקיה אין עין איש צרה בה.
המשוררת, אשה על מנעול ובריח,
התרגלה זה מכבר למלמול ההמון,
אך ידה הנוקשה תמאן להנציח
את הנוהל, על דף לממש רעיון.
דיללה את גופה מנייר ומקסת,
רוששה מאזניה זמזום חרוזים,
היא נישלה את ליבה, דייקנית ודורסת,
מחשש לפגיעה בשלמות השירים.
זה שנים מדברים על שירי המשוררת,
מספרים ששיריה הם סוד התבונה,
אך סודה, ממוגן ושמור לתפארת:
- משוררת שאין לה אף שיר לרפואה. |