דנקה שיר / חשוכה |
מהאישה
היושבת אל השולחן בסוף יום,
מאריכה את צלליה,
אוספת פרורים אל צלחתה,
מחכה בפינה
חשוכה.
מחר תעלה שמש
ואני אקום
אחבק את השולחן,
ואת הכסא,
ואת צללית הערב,
ואת הבכי המוכר הזה.
אשא עיני אל ההרות
עזרי מעימן, מאמהות.
ועד ערוב ימי
אשא בתוכי את זקנת עלומי
שינקו מתוכי את לשד עצמותי
ואני,
כמו אם,
נתתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|