[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                                           פרק 1

"בוקר טוב יסמין, מה מצב הרוח המבואס הזה על הבוקר?" היה זה
אלי שחייך אליה באותו בוקר בו ביקשה יסמין את נפשה למות.
"הכל בסדר אלי, אני פשוט קצת תשושה מהמבצע שהיה אתמול. לא
הפסקתי לישון מספיק. בכל מקרה אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו."
ענתה.

"יסמין תסתכלי אלי בבקשה." אמר. עיניה כחולות הצלולות של יסמין
היו בעלות מבט מטושטש, וניכרו בהן סימני בכי וצער עמוקים. "לא
ראיתי אותה עצובה כל כך מאז נרצחה גליה הי"ד בפיגוע לפני כמה
שנים. גם לא ממש זכור לי משהו שהיא לא הסכימה להגיד לי מאז.
טוב, אולי היא באמת תשושה, נניח לה לעת עתה."

"יסמין! אלי! תעלו למשרד מפקד השירות. הוא רוצה את שניכם לשיחה
מיד!"
נשמע קול עולה מספיקר לבן ומרובע שהיה מותקן על אחד הקירות
בחדר.
"את באה יסמין?" שאל אלי. "אנחנו חייבים לעשות רושם טוב על
מפקד השירות החדש, לאחר שהד"ר המכובד עזב, סליחה, אבא עזב,
אנחנו לא יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו."
"אני רוצה להיות לבד, בבקשה אלי הנח לי." לחשה יסמין.
"עדיף להניח לה מעט", חשב אלי. "אני אעלה ואגיד לו שאת לא
יכולה כרגע."
יסמין הנהנה, ואלי יצא.

אלי נכנס לחדרו של מפקד השירות החדש.
החדר השתנה מאז עזב הד"ר המכובד. הקירות שהיו צנועים ואפורים
נצבעו בצבע ירוק. המנורות הפיצו אור אדמדם, השטיח היה שחור
כולו, ומפת רקמה לבנה הייתה תלויה על הקיר. "תיאום צבעים מוזר,
מוכר לי מאיזשהו מקום. כבר ראיתי את הצבעים האלה יחד בזמן
ובמקום אחר." הרהר אלי.

המפקד  עצמו לא היה בחדר, אבל סגן מפקד השירות ישב על כיסאו
ופניו הנבונות, עם שערו הלבן, נראו אפורים מעט, עצב עמוק היה
נסוך על פניו והוא נאנח. "הוא כבר בשנות השישים לחייו, משרת
בשירות מעל לשלושים שנה, ידוע שמאז ומעלם היה נוהג לחייך לברך
לטובה, ועכשיו פניו נפלו. מה היה יכול להדאיג כל כך את יאיר?"
הרהר אלי כשנכנס.
"קראת עיתון הבוקר?" שאל יאיר בשקט לאחר שאלי התיישב.
"לא המפקד, הגעתי ישר מהבית, המפקד. לא היה לי עוד זמן לעיין
בעיתון הבוקר, המפקד."
"חדל רשמיות, אנחנו שנינו בבעיה רצינית אלי." אמר יאיר במה
שנשמע כמעט כמו לחישה.
"מה קרה שאתה כל כך עצוב יאיר?" שאל אלי.
"ראית את יסמין הבוקר?" שאל יאיר.
"כן, היא עצובה מאוד. מאז שראיתי אותה היא נראית כאילו היא
נושאת עליה עול נורא." החזיר אלי לחישה. "אתה יודע מה עובר
עליה המפקד?" "סליחה, יאיר?"
"נראה שלא רק אני יודע אלי, כל המדינה יודעת. קח, תראה בעצמך.
אין לי מושג איך הם יודעים על זה לפנינו. זה קרה רק אתמול."
"מה קרה? יאיר? מה קרה ליסמין?"

יאיר הושיט לאלי את עיתון הבוקר, אלי החוויר, ואז האדים מזעם,
וצרח:

"מה???"

יסמין שמעה את צעקתו של אלי מהקומה שמעליה והבינה כי נודע
הדבר. בעודה פורצת בבכי, ניסיתי להבין את מר לבה ושאלתי:

"מה עובר עליך יסמין, מה קרה אתמול בלילה?"
"עזוב גל, בבקשה עזוב את זה. זה שאתה כותב את הסיפור לא אומר
שאתה חייב לדעת הכל, יש דברים שאפילו אתה לא תבין. בבקשה תניח
לי להיות קצת לבד." ענתה.
"אבל חמודה שלי, למה נפלו פנייך? מה כל כך נורא שאת שוב בוכה
לאחר שנשבעת לעצמך אחרי שגילה הי"ד נרצחה שלא תבכי עוד לעולם?"
עניתי לה.
"גל, שפכתי דם אתמול. דמם של אויבים, דמם של מחבלים שהיו בדרכם
לפיגוע כפול בר"ג. עצרתי אותם, עצרתי אותם כי חשבתי שהם
הגרועים ביותר. טעיתי גל. טעיתי." ענתה יסמין בבכי.
"מה קרה יסמין? למה את חושבת שטעית? למה את חושבת שהם לא
הגרועים ביותר? הם רוצים לקחת את חיינו."

"אתה צודק גל, הם רוצים לקחת את חיינו. אתה לעולם לא תוכל
להבין מה עבר עלי אתמול בלילה. המחבלים רוצים לקחת את ארצנו
ואת חיינו, מה שקרה אתמול יותר מכל לקח את כבודי."

החוורתי לגמרי, ההבנה של מה קרה לנערה הלוחמת שאהבתי הכתה בי
כברק. בינתיים אלי המשיך לצעוק בחדרו של מפקד השירות,
"יאיר, זה לא ייגמר ככה. אנחנו יוצאים למלחמה." דרש אלי.

יאיר נאנח, הסתכל על הכותרת בעיתון, ונאנח שנית. מה שכתוב שם
היה: "סוכנת בכירה בשירות משרד ראש הממשלה הותקפה אתמול מינית
כאשר חזרה ממבצע סיכול ממוקד כנגד מחבלים. אין עוד תגובה ממשרד
ראש הממשלה אך מומחים מעריכים כי היא הייתה מותשת לאחר המבצע
בו חוסלו שני מחבלים מתאבדים בדרכם לפיגוע כפול בשופיג ברמת
גן. אין עדיין פרטים מלאים בפרשה אך נודע לנו כי הכינוי של
הסוכנת שהותקפה הוא "ילדה נאמנה". נעדכן בפרטים בהמשך."
אלי הרים טלפון דחוף לד"ר המכובד: "ד"ר, תצטרך לדחות את הפרישה
שלך, יסמין נאנסה."



                                      פרק 2

"איך העיתונות ידעה על זה לפנינו? מישהו מוכן לספר לי?" שאל
הד"ר המכובד שהגיע  בטיסה הראשונה שיצאה ממצרים לצרפת, ומשם
לישראל.
"מה חיפשת במצרים?" שאל יאיר את הד"ר המכובד.
"יצאתי לחופשה. אסור ליהנות קצת מהחיים?" ענה הד"ר בצורה
עניינית.
"אתה יודע ששבע שנים אחרי שאתה משרת במערכת הביטחון אסור לך
לדרוך על אדמה ערבית ד"ר?" שאל יאיר.
"רוצה להאשים אותי בריגול יאיר? אתה מוזמן. אבל אני יכול
להבטיח לך שיש לי את כל האישורים המתאימים לחופשה." עקץ הד"ר.
"אין לנו זמן למריבות הטיפשיות שלכם", אמר אלי, שדיבר בקול
מצווה בצורה שלא הייתה אופיינית לו. והמשיך:
"ד"ר, לא רק שיסמין לפי הידוע לנו נאנסה ע"י אזרח ישראלי לאחר
שחזרה מהמבצע. היא גם נעלמה מיד לאחר שגילינו מה קרה. חזרתי
למשרד והיא פשוט לא הייתה שם. השולחן היה מבולגן, המעיל שלה
תלוי על הקולב. היא פשוט נעלמה."
"הצלחתם לאתר את הפלאפון שלה?" שאל הד"ר.
"כן, הוא נמצא זרוק בפח אשפה מחוץ למשרד שלנו." ענה אלי.
שמורות עיניו כבר היו סגולות מחוסר שינה.
"יש לכם השערה איפה היא יכולה להיות? למה היא נעלמה ככה? ואיך
העיתונות ידעה על זה לפנינו?" שאל יאיר.

"העיתונות בטח שמעה על זה מבית החולים. אנחנו יודעים שבערב
האונס היו כתבים בבית החולים. המרגלת פינק נפצעה על ידי אסירה
אחרת בכלא. היא הייתה מאושפזת תחת אבטחה כבדה בתל השומר. בטח
משם הם יודעים. אני מתאר לעצמי שיסמין הגיעה אחרי האונס למיון
להיבדק, וגברת פינק זיהתה אותה ואמרה לכתבים." ענה אלי.
"למה נתתם לכתבים לראיון את המרגלת הכי טרייה שנאסרה?" שאל
הד"ר בכעס, וגביניו התקבצו בצורה מאיימת.

"היינו כל כך טרודים במבצע, ששכחנו לתת הוראות מדויקות ליחידת
האבטחה של בית החולים. פשלה שלנו. כן,  אני יודע מה תגיד...
למה יחידת האבטחה של בית החולים, ולא של משרד רה"מ. אבל היינו
בכוננות גבוהה מאוד בערב המבצע, ולא היו לנו כוחות לספק בשביל
להשתיק מרגלת פצועה. מה גם שכל מה שהם מוציאים לאור היה אמור
לעבור צנזורה שלנו לפני שהיה מתפרסם."
ענה אלי, ומבט עייף ניבט מעיניו.

"יש לי כל כך הרבה עוד ללמד אתכם צעירים. דבר ראשון תסגרו את
העיתון שפרסם את הכתבה לפני אישור שלנו לשבוע עד שיתבררו
הפרטים. ועוד דבר. אתם לא מכירים את יסמין שלי. אי אפשר סתם
ככה לאנוס אותה." אמר הד"ר, ודמעה זלגה על לחיו.

"אנחנו מבזבזים זמן יקר על דיבורים בזמן שיסמין מסתובבת לבד אי
שם ברחובות." אמר יאיר בהחלטיות.
"להתייעץ זה לא לבזבז זמן יקר. ואגב, למה המשרד צבוע בצבעי דגל
אש"ף?" אמר הד"ר.
"זה המשרד של המחליף שלך, ראש השירות. והוא אינו פה מאז שיסמין
נאנסה. באותו ערב היה במשרד עד מאוחר, ולמחרת  היום טס לצרפת."
ענה יאיר בחשש.
"גם בזה אנחנו נטפל, אבל עכשיו אני חושב שאני יודע בדיוק איפה
יסמין."

לגילי, אחיה החורג של יסמין, הייתה דירה בחיפה מכיוון שלמד
בישיבה בנווה שאנן, ונהג לארח בדירתו לפעמים את יסמין כשהייתה
רוצה לברוח מהמולת משרד רה"מ. הדירה לא הייתה גדולה, אך הייתה
מקום מסתור מצוין. ולמען האמת, חוץ מהשירות שטען שהוא יודע
הכל, וכמה אנשים בקהילה של כבוד הרב, איש לא ידע היכן הייתה
הדירה, או איך נכנסים אליה.

הד"ר המכובד הרים טלפון לגילי, ואחרי כמה מילות ברכה וגעגועים
שאל אם במקרה הוא יודע היכן יסמין.
"היא אכן אצלי ד"ר, אבל גם פה היא מתבודדת, מרגישה רדופה. היא
סיפרה לי שברחה מהמשרד. "אני לא  יכולה לראות אותם מרחמים עלי
כי נפגעתי", אמרה, "אין בי פגם מעצם היותי אישה." סיפר גילי
לד"ר.
"אלי יבוא לאסוף אותה הערב. אמור לה גילי. אלי אוהב אותה באמת.
הוא לא ירחם עליה. הוא מכבד אותה."
ענה לו הד"ר בחום, נשם עמוקות והמשיך:
"חזרתי מחופשה בשביל לעזור כאן. ראש השירות נעלם לחופשה
פתאומית בפריז, ויאיר לא מסתדר כאן לבד. יסמין מאוד חשובה לנו,
אך בראש ובראשונה צריך לדאוג לביטחון המדינה. אמנם מערכות
הסיכול שבניתי במשך שנים של אמון מסתדרות נהדר, אבל תמיד טוב
שהראש נמצא, נראה, ועובד."
"איך אתה מדבר אלי כל כך חופשי בטלפון?" שאל גילי.
"זה הקו הכי מאובטח במדינה, תנוח דעתך. עכשיו דבר עם יסמין,
וחזור ללמוד." הד"ר נאנח וניתק.



                                        פרק 3

"יסמין חמודה שלי, בבקשה תספרי לי מה קרה באותו לילה נורא שם,
אחרי המבצע." אמרתי.
"אני מכיר אותך טוב מכולם, טוב מעצמך. אני בטוח אדע איך אפשר
להתמודד עם זה."
"להתמודד גל? על איזה התמודדות אתה מדבר? אני מעדיפה להדחיק!"
"יסמין, לא ככה חינכתי אותך. את לוחמת, לא קורבן. את הופכת את
הכאב לעוצמה, את הפחד למניע להתקדם..."

"גל!!! אני מבקשת ממך לשתוק ולהקשיב לי עכשיו טוב!
אתה לא יודע עם מה אתה מתעסק, אתה מחזיק מעצמך מבין ופסיכולוג
גדול, בסדר, אתה מכיר אותי טוב מכולם, טוב אפילו מעצמי. אבל
לעולם, פשוט לעולם לא תבין את הפחד. לא תבין את ההשפלה, לא
תבין את הרצון לגרום לאותה מפלצת להרגיש אותה הרגשה ארורה
שאפסה כל תקווה.
גל, אתה לא יודע מה פירוש להרגיש לבד. אתה לא יודע מה פירוש
להסתכל לעצמך בעיניים ולהבין כי אין לך למי לפנות. כי מי שלא
תפני אליו ירחם עליך, או יביע הזדהות. אבל לעולם לא יבין. איש
לא מבין. עברתי מלחמה, עברתי טרור, זה הנורא מכל." אמרה יסמין
כשהיא בוכה. חיבקתי אותה.
"את יודעת שאני אוהב אותך חמודה, ושתמיד אהיה כאן כדאי לשמור
עליך."
אמרתי בעודי מלטף את פניה היפות.
"גל, אתה לא תהיה כאן תמיד כמו שלא היית באותו לילה ארור. או
שהחלטת לא להיות. למה גל??? למה החלטת שכך ייכתב סיפור חיי?"
"איננו יודעים למה הדברים קורים, יסמין שלי, אנחנו רק צריכים
לשמוח שלא נעשה נזק אמיתי. לשמוח וללמוד, שאסור להשאיר אותך
לבדך לעולם."
"גל, מה הוא בעיניך נזק אמיתי? אונס? אתה צודק הוא לא הצליח
לאנוס אותי. ואתה יודע למה גל, לא כי היית שם לעזור לי. אלא כי
אלוקים רצה ויצא ובבוקר היום של המבצע קיבלתי מחזור. מזלי שהוא
נגעל מכך וברח. הוא עשה לי דברים איומים לפני כן גל. אתה לא
רואה את זה נכון. אתה חושב שזה שהוא לא הצליח לאנוס אותי מוציא
אותו חף מפשע, ואותי בכיינית? זה מה שאתה אומר?" צעקה עלי
יסמין.
"בחיי שלא לזה הייתה כוונתי. רק רציתי לנסות להגיד לך שהכל
לטובה יסמין שלי." עניתי לה.

"קלוט גל, לא הכל לטובה! יש דברים שיש בהם רק רוע. ורק טיפשים
כמוך מתיימרים להגיד שזה יצא בסוף לטובה. הנזק שנעשה לי הוא לא
פיזי. ואני לא אתחסד ואומר לך שלא נגע בי גבר מימיי. אבל כשזה
קורה נגד רצונך זה משפיל. את מרגישה שאת רוצה לבכות, רוצה
לצעוק, רוצה להרוג, רוצה למות. ואתם הגברים, חושבים לעצמכם
שאתם מבינים בזה דבר. אתם פשוט לא מבינים כלום. לא יודעים מה
היא בושה. לא יודעים מה הוא הרצון לנקמה באדם שהרס את כבודך
וחייך. אתם פשוט לא יודעים."

חיבקתי אותה, וניסיתי להרגיע. כשהבנתי שכל שאומר רק אזיק,
החלטתי לשתוק ולהמשיך להקשיב.

"הידעת גל, שמרד החשמונאים פרץ בעקבות אונס של אחותם של בני
חשמונה? הידעת שהפעם הראשונה בהיסטוריה שבני-ישראל כבשו עיר
הייתה בעקבות אונס אחותם. האם ידעת את כל אלה? בטח שאתם חושבים
שזה יוצא טוב בסוף. אנחנו נפגעות ואתם יוצאים לנקום במקרה
הטוב, ובמקרה הרע פשוט שותקים ולא עושים דבר.
לא גל. אין בי כוח להילחם עכשיו, אין לי כוח להתמודד עכשיו.
אבל אתה תראה. כשאשיב את עצמי לריכוז, כשתפילותיי לעזרה
מאלוקים יענו. אתה תראה. כולכם תראו. לא יהיו אליהם עוד רחמים!


באיראן אתה יודע גל, אין גניבות. אתה יודע למה? כי אם תופסים
מישהו גונב ישר כורתים לו יד. אז פשוט אין גניבות. לא אכפת לי
הומניות, לא איכפת לי להיחשב לקיצונית. אני אתחיל את המהפכה.
אני אדחוף את החוק דרך השירות במשרד רה"מ. מי שיעז לאנוס בחורה
יוצא להורג. בלי משפט, בלי שטויות, השוטר שימצא אותו ירה בו.
בהתחלה נגיד שהוא התנגד למעצר ונאלצו לירות בו. בסוף זה יהפוך
לקונצנזוס. אתה עוד תראה. הנשים לא יצטרכו עוד לפחד בארצן
שלהן. עכשיו אונס נשמע בכל מהדורת חדשות, כשאני אסיים עם זה,
זה יהיה היסטוריה.  "

רציתי להראות לה את הבעיות שבתוכניתה, לא תמיד החשוד הראשון
הוא באמת האשם, אבל כשראיתי את הרצון להרוג בעיניה היפות פשוט
נכנסה בי שתיקה.



                                     פרק 4

"גל, למה יסמין היקרה שלי נאנסה?" שאל הד"ר המכובד.
"אל תענה לי, אני יודע שאתה לא יכול. אתה הרי בסה"כ כותב את
הסיפור, אתה לא באמת שולט בו."

רציתי לענות לד"ר המכובד, רציתי להגיד לו את השיקולים,
והנושאים החשובים שרציתי להעביר. צריך לעורר את העניין, רציתי
לומר לו. אבל משהו בי אמר לי, שהוא כבר יודע.

הקשר בין יסמין לאביה היה הדוק. למרות שנסע לחופשה במצרים
הייתה לשניהם הרגשה כי הם לא נפרדו. הייתה בכוח אהבתם עוצמה
גדולה כל כך שנבעה מהיות גורלותיהם שזורים זה בזה עוד מהיום בו
נולדה יסמין.

כשנולדה קרא לה אביה יסמין על שם ראשי התיבות של המשפט: "יום
סגריר מגיע ילדה נאמנה". הוא לא ידע להסביר, אבל משהו בו ידע
שליסמין הקטנה שלו נכונו עלילות רבות.

אביה של יסמין, הידוע בכינוי הד"ר המכובד, היה אדם בעל צדדים
רבים ומגוונים באישיותו. בצעירותו, בעוד היה סוכן צעיר במשרד
רה"מ, נוטה היה להפעיל כוח חזק במיוחד (ומיותר לפעמים) בכדי
להשיג את הציונים הטובים ביותר במבחניו. ובמריבות והפגנות כוח
אישיות עם חבריו.
"המטרה לא מקדשת את האמצעים", אמר לו רב בצעירותו.
"אין זו דרכה של היהדות. בתורתנו נאמר: "צדק בצדק תרדוף."

אלא שלד"ר המכובד היו דעות לא מקובלות לחלוטין בכל הנוגע
להשקפת עולם. הוא היה דתי, שלח את בתו ללמוד בבי"ס ממ"ד, שמר
שבת, כשרות, והאמין במהלך אלוקי. אך מנגד, לפעמים היה פשוט
לוקח הכל על עצמו, נוהג היה לומר: "לאלוקים יש מספיק במה
להתעסק עכשיו, אני אדאג בעצמי שהדברים יתקדמו."

עד שהגיע יום אחד. והד"ר המכובד נקלע לבעיה.

לאחר הצלחה מסחררת במשימה בקורס סוכנים ניגש אליו אחד מחבריו
לקורס וקילל אותו נמרצות:
"אתה ד"ר אתה? ראיתי איך הסתכלת על המרצה. כן, הוא בחור יפה,
אני יודע, אבל מפה ועד לבהות בו יש גבול, אתה לא חושב אדון
באום? אני אלך להתלונן כי אתה נמשך לגברים ויעיפו אותך
מהקורס..."

חמתו של ד"ר באום בערה בו. הוא רצה לגרום לבחור זה כאב שפשוט
לא יישכח. "אני כל כך מתאמץ לעזור לו, לסייע לו, בזכותי סיים
את המשימה הערב. והוא מעז להאשים אותי בעליבותו כרודף בנים?
חוצפה שאין שום סיבה שאעבור עליה לסדר היום. אני כבר יודע מה
אעשה. אני זוכר היטב איך טיפלתי באותו בחור בצבא שניסה להפריע
לי במהלך קורס קצינים. אמנם הוא היה מועמד לקבלת דרגות עם ציון
לשבח אבל אחרי שדאגתי להפיץ לגמרי בטעות כי הוא התחיל עם חברה
של מפקד הקורס, שמועה שליוויתי גם בכמה תמונות ערוכות היטב של
השניים במצבים משעשעים. אך... אלו היו ימים. לאחר שהעיפו אותו
כמובן שאיש לא ידע שאני התחלתי את השמועה ואני סיימתי את הקורס
בהצטיינות. לזה קוראים המטרה מקדשת את האמצעים. הסוכן המסכן פה
בקורס, אם אפשר לקרוא לכזאת חלאה סוכן, לא יהווה בעיה כמו אותו
מועמד לקצונה. אני פשוט אספר לכולם כמה לוזר הוא, כמה קטן, כמה
עלוב. כך הוא יבין כי אין לו קיום בקורס, כל חברי הקורס ישנאו
אותו והוא יימוג בערפל. המשוב עליו יהיה כל כך גרוע, שלא יקבלו
אותו לעבוד אחר כך אפילו חברת אבטחה לבתי ספר."
מחשבותיו של ד"ר באום תעו לכיוונים רחוקים, כאשר ראש הקורס
לסוכנים ניגש אליו.

"ראיתי מה עשה לך הסוכן. ראיתי שהקניט אותך. יפה עשית שלא
הגבת. יפה, יש בך כוחות גדולים." אמר בן-ציון, ראש הקורס, וסגן
מנהל השירות במשרד רה"מ.

בן-ציון היה אדם בשנות החמישים לחייו, ד"ר באום בחן אותו. שערו
היה לבן כשלג, והוא דמה במידה רבה לטוב-טוב הגמד. רק שעיניו
הרציניות, עיניים שראו סבל, עיניים למודות מלחמות, הראו על
חכמה רבת שנים שהייתה עצורה בהן.

"תודה המפקד!" ענה הד"ר.
"אבל לא מגיעה לי הערכתך. כל אותו זמן רק חשבתי איך אוכל להרוס
אותו. איך אוכל להרע לו, איך אוכל..."

"דע לך ידידי הצעיר כי "עוצמה אמיתית מאמינה בשלום". דע זאת,
ותנצח כל ימיך. האמן בשלום, והיה מוכן למלחמה. כך אני עשיתי,
ואני חושב שזה הולך לא רע". אמר בן-ציון, ופניו הטובות האירו
לד"ר.

"מה כוונתך?" שאל הד"ר שהשפיל את ראשו, לאחר שלא יכול היה
לעמוד במבטו החודר של בן-ציון.

שום תשובה לא הייתה שם. כלום. בן-ציון הלך. כולם הלכו. הד"ר
נשאר חושב, מהרהר, לגמרי לבדו בכיתה לאימון סוכנים.

"הוא צודק, אני לא אוכל לפתור את הסכסוך הזה בכוח. זה לא יועיל
לאיש בדבר. אולי אהנה קצת לראות אותו סובל, אבל בסופו של דבר
מטרותינו שוות. שנינו רוצים לסיים את הקורס ולהגן על בטחון
המדינה. אולי באמת הגזמתי. אולי באמת עוצמה אמיתית מאמינה
בשלום. אשלים איתו, אך בו בזמן אהיה מוכן למלחמה."

למחרת היום ניגש ד"ר באום לאותו סוכן וביקש את עזרתו בפתרון
אחת המשימות. המשימה הייתה פשוטה, אך הד"ר אמר כי אינו בטוח
שיצליח לבדו וכי הוא סומך על שיקול דעתו של אותו סוכן ומקווה
כי יוכל לעזור לו. כששמע אותו סוכן כי הד"ר מעריך את דעתו,
ופונה אליו לעזרה, אורו פניו. כל כך שמח היה שחיבק אותו, וביקש
את סליחתו על מאורעות יום האתמול.  "לא ידעתי שאתה מעריך אותי
כל כך!" אמר אותו סוכן בשמחה, "אשמח לעזור לך."

הד"ר המכובד סיים את הקורס בהצטיינות, וסופח ישירות למטה
המרכזי תחת פיקודו של בן-ציון הידוע בדברי ספרי הימים של
מערכות המודיעין בישראל כבנצי.

הד"ר המכובד חשב על המאורעות שקרו, ועל הדברים שלמד בקורס.
הדבר החשוב ביותר שחשב היה:

"אולי באמת עוצמה אמיתית מאמינה בשלום. פתרתי את הסכסוך הזה
ללא פגיעה באיש, ללא מלחמות מיותרות. ולמדתי לקח חשוב. כמו עם
ישראל מאז ומעולם, אני אהיה מוכן לדורון, תפילה, ומלחמה."  

"ועכשיו, לאחר שהבת היחידה שלי נאנסה. הבחורה שהרבה יותר חשובה
לי מחיי עצמם.  אני בהחלט חושב זו עילה למלחמה. אני לא טיפש,
יהיה מאוד קשה למצוא את מי שעשה זאת, למרות שאני לא אתפלא אם
הוא ינסה לתקוף אותה שנית. אבל אז היא לא תהיה חלשה, אז היא
תהיה חזקה ותעמוד מולו. ושם המלחמה לא תיגמר. הפושעים המטורפים
האלה לא ישבו בשקט עד יומי האחרון על האדמה. כל חיי היו למלחמה
בטרור, עכשיו זה גם למלחמה בטירוף חסר הכבוד הזה."



                                    פרק 5

הערב ירד על העיר האדומה, אלי החנה את מכוניתו, ויצא ממנה. "מה
יהיה עם יסמין עכשיו?" שאל את עצמו. "שמעתי שמספרים שבחורות
העוברות חוויות נוראות מעין אלו לא חוזרות לבטוח בגברים. האמת,
אמרה זאת היא די הכללה, ומכיוון שאיני מאמין לרוב בהכללות
אקווה שהפעם, גם זו אינה נכונה." אלי פתח את הפתק שרשם לעצמו
בפעם האחרונה שהגיע לדירה של גילי ומצא את הכניסה בקלות. "אף
פעם לא הבנתי למה  הוא מסתתר כל כך? מה אכפת לו לגור בדירה
נורמלית, ברחוב נורמלי? טוב נו, הוא בכל זאת שהה במחיצתה של
יסמין פרק זמן מכובד. הוא כנראה הושפע מאוד מהזהירות שהייתה כל
כך אופיינית לה.

לאחר חיפוש קצר מצא אלי את הדירה. הדירה הייתה ממוקמת באחד
האזורים האדומים ביותר של העיר. פעם לא היה מסכים אלי להסתובב
פה לבדו. אפילו לאחר כל האימונים בצורות מילוט, היטמעות בקהל,
ואומנויות לחימה עדיין ספק היה בלבו אם רוצה הוא להישאר באזור
אפילו דקה יותר מהנדרש. "אני אקח את יסמין הביתה ואטפל בה עד
שתרגיש חזקה יותר, עד שתתגבר עוצמתה על הטראומה, עד יבואו ימים
שלא תפחד עוד ללכת בלילות." גילי פתח את הדלת, הוא לא היה צריך
להגיד דבר, הכל נראה על פניו - יסמין שוב ברחה.

"למה הם מתעקשים להחזיר אותי למשרד הארור הזה?" שאלה יסמין את
עצמה בעודה חומקת מדירתו של גילי לכיוון הרחוב. "לא הייתי
צריכה לבוא הנה, אלי ואבא ידעו איפה אני, ועכשיו הם רוצים
להחזיר אותי למרכז. למה הם לא מבינים שעכשיו אני רוצה לברוח?
לא לבטוח באיש, את עצמי אכזבתי. איך יוכלו הם להפקיד חייהם
בידי שוב?"

"את לא אשמה יסמין יקירתי." אמרתי.

"גל, בבקשה צא לי מהמחשבות. לא יודעת מי חינך אותך אבל זה לא
מנומס לקרוא מחשבות של אחרים, ועוד יותר לא מנומס לדבר איתם על
כך."

"חמודה, למה את בורחת? אין לך שום סיבה להרגיש אשמה! החלאה הזה
שפגע בך ישוב וכולנו נטפל בו. אל לך לדאוג. את לא אשמה בדבר.
אני יודע מה תגידי: "הייתי צריכה להיות חזקה יותר, הייתי צריכה
להתנגד לו." אבל היית אחרי מבצע, ונהג בחוסר אחריות מי שהשאיר
אותך לחזור לבדך."

"אני לא מרגישה אשמה גל. אתה צריך להבין כשאני לא רוצה לחזור
איתם. אני מפחדת לאכזב אותם שוב. אתה לא מבין שמעכשיו הם
יתייחסו אלי כאל ילדה קטנה? לא יתנו לי מבצעים מסובכים, ילוו
אותי הביתה אחרי כל מבצע למרות תשוקתם העזה לישון. גל, אם על
עצמי אני לא יכולה לשמור, איך אשמור על בטחון המדינה."

"יסמין, חמודה שלי, אין עוד סוכנת כמוך בכל השירות. אין עוד
ילדה עם שכל כה מבריק, אין עוד ילדה עם אהבה כה גדולה לעם
וארצו. גם אחרי טראומה נוראה כל כך את לא חושבת על עצמך, אלא
חושבת על בטחון המדינה. אני בטוח שיחזירו לך את תפקידך, את
האמון שרכשת במשך שנים, והחשוב מכל את כבודך. כן יסמין שלי,
אני מאמין בך."

"גל, אמור לי את האמת: אתה יכול להבין שגם אתה לא נמצא במחשבות
שלי כל הזמן? אתה יכול להבין שכשחשוך אני בוכה? שכבר חשבתי אין
ספור פעמים לבקש מאבא לקנות לי אי קטן בים ולברוח אליו? את זה
אתה יודע גל? איך אתה בכלל מעז לספר לי עד כמה אני אוהבת את
המדינה, כשאזרח שהלכתי להגן על חייו פגע בי כך. איך אני אמורה
לאהוב את המדינה עם כזו כפיות טובה אלי? אל השירות כולו,
אלינו. אתה לא מבין שמתחיל להימאס לי מזה. זה לא כזה כיף שהעם
שומע רק על הכישלונות. מי אומר תודה על הנצחונות שלנו? מי?
תגיד לי גל! תעודת הוקרה קטנה חתומה בידי הנשיא. תעודה קטנה על
לילות של ייסורים, של שפיכת דם, של מאמץ אמיתי להבין היכן
האויב ינסה להכות בפעם הבאה."

"יסמין יקרה שלי, אני בטוח שהזמן יעשה את שלו. את תלמדי
להתמודד, להילחם בפחד, ותראי שתהיי בסדר."

"גל, עד כמה חסר שכל אתה שאתה מעז בכלל להגיד שהזמן יעשה את
שלו? האמת, אכזבת אותי, ממך ציפיתי ליותר. ממך ציפיתי להבין כי
יש דברים שלא מתמודדים איתם אלא מדחיקים. ושלא תחשוב שזה כל כך
קל."

"יסמין אני שומע צעדים, בבקשה תסתכלי. מישהו לדעתי מתקרב."

"אל תפריע לי לדבר גל, כמו שאני לא הפרעתי לך. אתה לא מבין
בכלל את הפחד לעצום את עינייך כשאת הולכת לישון מפחד שתחלמי על
אותו לילה נורא. על אותו צל הנוגע בך ב..." קולה של יסמין
נקטע.

יד הונחה על כתפה של יסמין, קול גברי מעורר בחילה נשמע:

"מה ילדה יפה כמוך עושה בשכונה שלנו בשעה כה מאוחרת לבד? יפריע
לך אם אארח לך קצת חברה?"

יסמין לא יכלה לזוז או להגיב מרוב שוק. "לא... לא שוב, למה
הייתי כל כך טיפשה?" חשבה יסמין.

"אל תעזי להסתובב ילדה, כמה שתראי פחות, ייטב לך."

צעקה נשמעה.



                                    פרק 6

"בבקשה הורד את היד שלך מהנערה אדוני." צעק אלי.  
"ומי האדון המצווה עלי?" שאל גבר שנראה בשנות השלושים לחייו,
שערו החום מדובלל, פניו מלאות חטטים, מבנה גופו רחב. ריח חריף
של בירה נדף ממנו, והוא דיבר במבטא גרמני כבד. נדמה היה ליסמין
שגובהו של האיש נישא למרחקים. הרחובות בשכונה האדומה למרבה
מזלו של האיש באותה שעה היו ריקים.
"אני לא אבקש ממך פעם נוספת, עזוב את הנערה לנפשה." צעק אלי
והתקרב.

הגבר האדים מזעם, ואחז בכוח בידה של יסמין. יסמין שלא  ידעה
כלל היכן היא, חשה את הדם חדל לזרום לכף ידה. "איפה תג השוטר
שחילקו לנו ביום הראשון בשירות. אם אתם צריכים להיחשף כאנשי
חוק, תזדהו כשוטרים. כך הם אמרו לנו באותו יום טרטורים ראשון.
אה, מצאתי!" חשב אלי. אלי שלף את התג, ופתח אותו.

"עצור, אתה עצור!" צעק לכיוונו אלי. הגבר שאחז ביסמין הבין
שנפל לידי המשטרה, והחליט שאין לו מה להפסיד, הניח את יסמין
ההמומה על כתפו והתחיל לרוץ. אלי החל לרדוף אחריו ושלף בטעינה
את אקדחו. לאחר ריצה קצרה לכיוון החורשה החל להתעייף השיכור,
ונשם בכבדות. כאשר חייב היה לעצור, הניח את יסמין, נגע
בצווארון חולצתה, ונאחז בו בשתי ידיו כאילו בשביל לקרעו. ירייה
נשמע.

השיכור התמוטט ודם זרם מזרועו השמאלית בעוד אלי מחזיר את הנשק
למקומו, ורץ לעזור ליסמין לקום. "הכל בסדר עכשיו יסמין שלי,
אני איתך עכשיו. אף אחד לא יפגע בך. הכל בסדר." אמר אלי בחבקו
את יסמין הרועדת. קול לא עלה מגרונה של יסמין, היא רעדה כולה
מפחד, ולחשה בשקט: "ככה הם צריכים לגמור, ככה הם צריכים לגמור
כולם." אלי ויסמין הזמינו אמבולנס, והסתלקו.

"אלי, אוי אלי. מה יהיה עליך?" נאנח יאיר כששמע כי ירה אלי
כמעט למוות באדם שיכור שניסה לתקוף את יסמין. אילו היה זה סתם
שיכור, הסיפור היה נשכח מזמן, אלא שהשיכור הזה היה עובד
בשגרירות גרמניה בישראל. החדשות לא היו מעודדות במיוחד,
שגרירות גרמניה דרשה לחקור מי ירה באחד מעובדיה ולמה הוא כמעט
מת מכדור ישראלי. השיכור התברר כמתורגמן גרמני לעברית העובד
בשגרירות גרמניה ברחוב דניאל פריש בת"א. המתורגמן שהה בחופשה
אצל חברים בעיר האדומה, השתכר קלות, ותקף את האישה הלא נכונה.
לאחר בירור קצר התברר ליאיר כי המתורגמן הסתכסך עם השגריר
הגרמני, ורצה לעזוב את השגרירות. אך הנ"ל לא הרשה מכיוון שהיה
זקוק לשירותיו.  "איזה סיפור זה הולך להיות עכשיו. תביעות,
בירורים, עניינים. ומשטרת ישראל מצהירה שהיא לא מזהה את
הכדור." חשב יאיר. "הבעיה היותר גדולה שלנו כרגע היא שהכדורים
של אלי מרוחים ברעל שיהרוג את המתורגמן הזה תוך שלושה ימים. אם
לא פחות. איזה סיפור... ולא רק זה, גם ראש השירות עוד לא טרח
לחזור מהחופשה המיוחדת שלו בצרפת.

אלי ויסמין הגיעו לביתו של הד"ר המכובד, שהיה באופן מפתיע
לגמרי גם ביתה של יסמין מכיוון שהד"ר כידוע היה אביה. הד"ר
חיכה להם בבית. "מה קרה לכולם בזמן האחרון? יסמין שלי חלשה כל
כך, אני מבין כי היא נפגעה. אבל לא חשבתי מעולם שיש משהו
שיהרוס אותה כל כך. ואלי שהיה יד ימיני במשימות רבות כל כך
יורה בלי אבחנה, ובלי לחשוב על התוצאות, בשיכורים בחוצות חיפה.
מזלם שאיש לא ראה אותם שם." חשב ד"ר באום בעודו שומע את
מכוניתו של אלי חונה מחוץ לבית.

מה שהד"ר המכובד, אלי ויסמין עצמה לא ידעו היה שמישהו דווקא כן
ראה אותם. והמישהו הזה מנסה בכוח לעשות להם צרות.יסמין ואלי
נכנסו לדירה, והד"ר חיבק את יסמין ואמר לה מילות נחמה. יסמין
שכבר חשבה שהעולם קיבל את הרצון לתקוף אותה בתור תחביב הייתה
עסוקה מדי מכדי להבחין כי עוד מישהו נמצא בדירה חוץ מהם. הד"ר
קיבל את פניהם, ואלי התיישב צמוד ליסמין וחיבק אותה. "אני רוצה
להכיר לכם מישהו, חברים, האיש הוא ידיד ותיק שלי והוא בא
להזהיר אותנו על רעה שמתחילה להתממש." אמר הד"ר וסימן לאדם
שישב במרפסת להיכנס לחדר ולשבת עמם. האדם שנכנס לחדר היה בן
גילה של יסמין, וצעיר מאלי בכשלוש שנים. פניו היו רציניות,
מראהו מעורר כבוד למרות שהיה לבוש בחולצה מכופתרת שחורה,
ופשוטה למראה. יסמין בחנה אותו, "מי הבחור שאבא כל כך סומך
עליו שנתן לו לבוא הנה בזמן שאנו חוזרים מהבלגן בצפון?" לאחר
בחינה קצרה הגיעה יסמין למסקנה שהבחור הצעיר הוא כתב באחת
המדיות.

"רציתי להזהיר אתכם יום מראש, מישהו ראה אתכם שם בשכונה
האדומה. מישהו אמר לשגרירות גרמניה שאתם סוכנים, מישהו עוקב
אחריכם. מחר הידיעה הזאת תהיה בעמוד הראשי. ניסיתי לעצור את
הידיעה מלצאת, רק שהידיעה הזאת היא סקופ כל כך גדול שהעיתון
מוכן לעמוד בעוד קנס וסגירה למען פרסום הידיעה. לפחות הצלחתי
למנוע מהם לפרסם את התמונה שלך יורה בו, והם לא יכתבו שאתם
סוכנים אלא שוטרים." יסמין ואלי הביטו זה בזה בבהלה,

"מה לכל הרוחות קורה פה?"  שאלו שניהם יחדיו.



                                        פרק 7

"אה, מתנצל. שכחתי להציג את עצמי.  אני יניב. אני סוכן שתול
בעיתונים הגדולים. האמת שלא רק בעיתונים, לאחרונה גם נתנו לי
תוכנית טלוויזיה. אבל לא בי מדובר." אמר יניב כדי לנסות לשבור
את המתח שנוצר באוויר.
"אפילו כתבים בטלוויזיה יש לנו?" שאלה יסמין את הד"ר המכובד.
"אפילו חזאים בתחזית מזג האוויר יש לנו, יסמין שלי, לא לוקחים
סיכונים. מי יודע מתי נצטרך אותם." ענה.
"מי ראה אותנו ודיווח מהעיר האדומה? לא ראינו אף אחד באזור."
שאל אלי את יניב.
" מישהו עוקב אחריכם לדעתי, והוא כל כך טוב בזה שהצליח לצלם
אותך יורה במתורגמן, ולברוח בלי ששמת לב בכלל." ענה יניב.
"יש לי השערה, אבל צריך עוד לבדוק את הדברים לעומקם לפני
שמסיקים מסקנות." אמר הד"ר, וניכר על פניו שאינו חש בנוח
בעקבות מחשבותיו. והמשיך:

"אני חושב שסוכנים של השגרירות הגרמנית עקבו אחרי המתורגמן
השיכור, בהוראת השגריר הגרמני עצמו. לאחר שראו כי הוא מתחיל
להסתבך הוציאו מצלמה ופשוט צילמו הכל. הסיבה שלא ראיתם אותם
היא מכיוון שהם לא היו שם, אלא למען האמת צילמו מהאוויר. ממסוק
דיפלומטי שחור."
"אתה וודאי יודע דברים שאינך מספר לנו, ד"ר. אי אפשר לבנות
טענה כזאת ללא הוכחות." ענתה יסמין, בעודה מנסה להתנער מהחולשה
שפקדה אותה.

"אתם צודקים ילדים. אספר לכם. ברגע ששמעתי כי אלי נוסע להביא
את יסמין מחיפה, תיארתי לעצמי שתנסי לברוח לו מחשש שיגונן עליך
יתר על המידה. לאחר התייעצות קצרה עם יאיר, העליתי מסוק שחור
לאוויר שנתקל להפתעתנו הגמורה בעוד מסוק שחור מתייר לו בשמי
העיר האדומה. לאחר בירור קצר מי נתן למסוק הזר אישור לתייר לנו
באזור התברר שהוא עוקב אחרי המתורגמן השיכור. המסוק הגרמני
צילם אותך יורה במתורגמן, אבל המסוק שלנו צילם את המתורגמן
תוקף את יסמין." קולו של הד"ר נקטע על ידי בכייה של יסמין. היא
לא יכלה לעמוד בזה יותר. יותר מדי כאב בשבוע אחד.

ואז, ברגע של סערת רגשות, הבזיקה ליסמין הברקה: 'אף אחד לא ידע
מאיזה נתיב אני חוזרת מהמבצע. אף אחד פרט למפקד השירות שנעלם
לחופשה, פרט לאלי. אלי היה בשטח בזמן המבצע, ושלח אותי לחזור
לאחר שכאבי הגב והבטן הנוראים כמעט שיתקו אותי. התזמון של ראש
השירות החדש להיעלם, וסדר הצבעים במשרד שאבא זיהה כצבעי דגל
אש"ף מתחילים להתחבר לי. אבל אלוקים בבקשה תעזור- מה בפאזל הזה
לא בסדר? אני לא מצליחה לחבר! למה שמפקד השירות יצבע את הקירות
במשרד שלו בצבעי אש"ף, למה שינסה לאנוס אותי? למה בשם אלוקים,
למה?'

"מה אתה יודע על ראש השירות החדש אבא?" שאלה יסמין בחשש.
"איך עשית את זה חמודה? איך עברת ממצב בכי היסטרי למצב חושב?
אני באמת לא מצליח להבין מה הולך פה." אמר יניב.
"אני יודע שהוא נסע לחופשה בפריז, ושהוא הונחת עלינו מחוץ
לשירות. הוא הומלץ על ידי וועדה מיוחדת של חברי כנסת שהצביעה
בעדו. אבל למען האמת, לא מצאתי עליו שום רשימות, ותיק אישי
שלדעתי מזויף לחלוטין", ענה הד"ר.
"תיק אישי מזויף יש כמעט לכל עובד בסוכנות." ענה אלי. "זה לא
מקדם אותנו לשום מקום." הד"ר נאנח, נשם עמוקות, לגם מעט מים,
והמשיך:
"חברים בפריז מסרו כי ראש השירות נפגש עם קצין המודיעין של
השגרירות המצרית בבירה הצרפתית. הם גם שמו לב כי הוא העביר
משלשים בצורה מרושלת. מתנהג ממש כמו טירון."

הטלפון צלצל.

אלי לחץ על הספיקר, וקולו של יאיר נשמע. הוא הודיע כי העיתון
עתר לבג"ץ נגד סגירתו מטעם הפרת צנזורה ופגיעה בביטחון המדינה.
העיתון זוכה מאשמה, והשירות ננזף.  לא הייתה בעיית צנזורה
לידיעה שפורסמה. הידיעה אושרה על ידי מקור בכיר בשירות, נמסר
מהעיתון, בעת שהציגו את האישור שקיבלו בפקס מיוחד מלשכת ראש
השירות.

"הידיעה תפורסם בעיתון מחר, ואנחנו נעמיד אדם אחר לבירור
שייערך בשגרירות הגרמנית  במקומך אלי, אך אתה תשא בתוצאות, אם
תצא אשם." אמר יאיר בקול עצוב.
"אבל איך תוכל להעמיד אדם במקום אלי? הרי יש לשגרירות תמונות
של אלי יורה בשיכור." שאל יניב. ויצא לשאוף אויר בגינה.
"קרתה במסוק תקלה מצערת כמה דקות אחרי שצילם. הטייס והצלם
נאלצו לנטוש והמסוק התרסק בדממה לים ושם התפוצץ. פרסמנו שספינת
מטען עלתה באש בנמל. התמונות שניסית לצנזר יניב היו מזויפות.
העיתון פברק את התמונות לחלוטין. הם לא יודעים איך אלי נראה."

"יניב אמר שהוא עצר בעצמו את התמונות מלהתפרסם." אמרה יסמין
בתקיפות, ושלפה את האקדח בטעינה. "איפה הוא?"
אלי שיצא אחרי יניב לחצר חזר בריצה וצעק:
"בגידה! יניב ברח עם המכונית שלי לאחר ששמע את שאלתה של
יסמין."
המכונית שכבר התרחקה חזרה לכיוון הבית, אלי לא הספיק להגיב
ורימון הושלך לכיוונו.

באותה שעה שידר הרדיו את תחזית מזג האוויר. לאחר תשדיר השירות
פתח החזאי בתחזית. כאשר נזרק הרימון והשתררה דממה על הבית
יסמין עוד הספיקה לשמוע את החזאי אומר:
"תוציאו את הבגדים החמים מהארון,
יום סגריר מגיע..."



                                        פרק 8

כשהעשן התפזר קמה יסמין על רגליה, נשמה עמוקות, ושאלה את עצמה
מה היא עושה בג'יפ של השירות. לפני שהבינה מה קורה סביבה מצאה
עצמה יסמין על דרך עפר. הסביבה הייתה מפחידה, נפש חיה לא הייתה
באזור. נדמה היה ליסמין כי שמעה צעדים, אך האשימה בכך את מוחה
ההיסטרי וציוותה על עצמה להירגע.  השלטים באזור לא היו ברורים,
והיא הניחה כי אם תלך בשביל תגיע לעיר הקרובה, נדמה היה לי כי
היא הכירה את המקום אבל מאיפה בשם אלוקים, מאיפה? 'מעניין איפה
כולם. לאן נעלם אלי, אבא, ומי לעזאזל זרק את רימון העשן הזה?'
חשבה יסמין בעודה הולכת. לאחר כמה צעדים התחילה להרגיש כי בטנה
כואבת מאוד, וגבה תפוס. היא הרגישה חולשה אוחזת בה, ובחילה
נוראית אפפה אותה, היא התיישבה לנוח מעט. בעודה מנסה לאגור
כוחות חדשים להמשיך בצעידה לכיוון השביל, שמעה שוב יסמין צעדים
מאחוריה, אלא שאלה היו אמיתיים, או לפחות כך חשבה. בעודה שקועה
במחשבות נשלחה יד ואחזה בה בחוזקה,  לרגע נדמה היה לה כי זו
ידו של הכתב ההוא שאבא הכיר להם, 'נו... איך קראו לו? יניב.'
יסמין שמעה את אלי קורא לה, מעודד אותה, מבקש שתחזיק מעמד. קשה
היה לה להבין למה הוא לא פה עכשיו לעזור לה עכשיו, איך הוא
מדבר אליה ולא מושיעה? היא הרגישה כי פניה נרטבים, משהו שטף
אותם ואיתם את הפחד והאימה.  הבחור שאחז בה דיבר:
"אל תפחדי יסמין, אם לא תתנגדי זה לא מאוד יכאב. רק תהיה ילדה
טובה ואל תעשי לי בעיות." "זה מה שאתה חושב, מפלצת שכמוך."
אמרה יסמין. "אני מבין שהחלטת ללכת איתי בדרך הקשה. טוב, אני
הצעתי לך להיות עדין." אמר הגבר.

זעמה של יסמין לא יכול יותר לסבול, היא אחזה בפרק ידו שאחז בה,
ריכזה את כל הכוח והכאב שהיו עצורים בה זה זמן רב - סובבה את
ידו שלוש מאות שישים מעלות, וכשנשמעה שבירת המפרק עזבה.

לא, זה לא הספיק לה. היא שלפה את האקדח, טענה אותו, וכיוונה
אותו לכיוון ראשו של אותו בחור שבאופן מוזר התברר אכן כיניב.
"יניב, אתה המפלצת שניסתה לאנוס אותי. אתה חשבת שתוכל להשתחרר
מעלבוני לעולם. אתה לא יודע כמה טעית. אני אפרע ממך עכשיו את
עלבוני, ולא רק את שלי. אתה תהיה לדוגמה לחברייך חולי הנפש למה
עשוי לקרות להם בעתיד." יסמין כיוונה את האקדח למקום אותו רצתה
לעקור לאותה מפלצת זמן כה רב, יסמין התרכזה, כיוונה היטב, אפשר
היה לראות על יניב כי הוא רואה שקיצו שועט אליו במהירות
מפליאה. יסמין לחשה בשקט את המילים: "יום נקם בא ושילם, ועוד
אתם תהיו עדי נאום ה'!" אכן זהו יום הנקם יניב, יום הנקם.

נשמעה ירייה. ואח"כ עוד אחת, ואח"כ עוד אחת. לאחר מכאן הרגישה
יסמין תחושת הקלה גדולה כל כך, שחשבה שפרקה מעליה כאב של אין
ספור לילות של סבל.
לפתע הרגישה יד נוספת נוגעת בה. היד הזאת הייתה רכה, מלטפת,
חמימה. המגע שלה השרה על יסמין בטחון. "קומי יסמין, קומי אהבת
חיי! הייתי נותן את חיי בעד עוד חיוך אחד שלך."

היה זה קולו של אלי. היא ראתה אותו יושב לידה בחורשה, היא שכבה
על הדשא, והוא ליטף אותה, ליטף ודיבר בקול נעים. יסמין רצתה
לענות לו שיש חיוך על פניה, שהיא מרגישה עכשיו הקלה גדולה,
שעול כבד ירד לה מהלב, אבל נראה כי הוא לא הקשיב. מכיוון שאחז
בידה, נישקה קלות, והחל לבכות חרישית.

הד"ר המכובד באותו זמן היה עסוק בעשיית טלפונים. הוא כבר הספיק
לארגן מעצר ליניב שלא היה סוכן מוצלח במיוחד, ולכן גם נשתל
במערכות המדיה.
'אני לא מבין למה מכולם הבוגד היה דווקא יניב, מה היה יכול
לגרום לו לשקר לנו, ואח"כ לזרוק רימון עשן ולברוח. מה היה לו
איתנו? הוא סוכן של מדינת אויב?' לאחר שבטוח היה שהעניינים
טופלו, ושיניב עצור, קשור, ושחוקרים אותו בעזרת כאב חד במיוחד,
התיישב הד"ר ליד אלי, ואחז בידו.
"היא תהיה בסדר, אתה תראה. היא סה"כ קצת חלשה עכשיו." אמר לו.
"היא מלמלה קודם פסוקי נקמה." אמר אלי לד"ר בפנים עצובות.
"היא נלחמת עכשיו במלחמה הגדולה שלה אלי, היא נלחמת כרגע בשדים
שלה עצמה, בפחדים שלה עצמה. והאמן לי אלי, היא לא אכזבה אותנו
עד עכשיו, היא תנצח במלחמה הזאת. היא תחזור שפויה. עזור לה,
החזק את ידה, כי היא נלחמת עכשיו את מלחמתה הגדולה ביותר, את
המלחמה על סערת נפשה."

קולו של אלי נעלם, והחורשה גם כן. יסמין הייתה במקום אחר,
ובזמן אחר. היא הייתה במחנה קיץ, לבושה כמו כל אדם אחר באזור
בחולצת גדנ"ע המזה"ת.
'מה אני עושה פה?' שאלה את עצמה יסמין.
'מי כל אלה?" והזיכרונות צפו ועלו עליה. הרגעים השמחים,
העצובים, הטובים, הכואבים, הכל הכה בה כל כך חזק שהיא הרגישה
שהיא לא יכולה לעמוד מול הסערה בה היא נמצאת. היא התיישבה על
עץ כרות בסביבה.

באתו זמן בחור צעיר שיצא גם הוא לגדנ"ע למגמות מזרחניות הסתובב
לו ביער כשהוא עסוק בניסיון לפתור משבר קטן שנכנס אליו. הבעיה
הייתה כמה בנות שהציקו לחברה החדשה שלו בנוגע להיותו לא מספיק
דתי בשבילה. 'תמיד חשבתי שאם אמצא את אהבת חיי הכל יהיה פשוט
כל כך, בלי בעיות, בלי להסתבך. אבל אלה מנסות להפריד בינינו,
חושבות שיש בכוחן העלוב לגבור על אהבה אמיתית. בסדר, הן התחילו
איתי מלחמה. אני אוכיח לכולם שאני ראוי ליסמין המדהימה, ויותר
מכל אוכיח לעצמי. ככה זה, זה בדיוק מה שמלמדים אותנו, באהבה
כמו במלחמה אין חוקים.' בעודו מהרהר בדבר לא התייחס אלי
ברצינות ללחיצות הצללים שמסביבו: "ברח אלי", צעקו הצללים,
"ברח."

ואז הגרמנים הגיעו.



                                       פרק 9


אלי לא ידע מאיפה הם הגיעו, הוא היה עסוק מדי בלבכות על יד
מיטתה של יסמין. שני שוטרים עמדו בחוץ עם נשק טעון וכיוונו
לכיוון הבית. היו איתם שני אנשים מהשגרירות הגרמנית. "אלי,
הבית מוקף. צא החוצה בידיים מורמות." אמר אחד השוטרים ברמקול
שנשא עימו.

"מה אני אמור לעשות עכשיו?" שאל אלי את הד"ר המכובד שנראה משום
מה מרוצה מהמצב. "תצא אליהם עם ידיים מורמות, אין לנו הרבה
ברירות." ענה הד"ר. אלי הניח את האקדח על מיטתה של יסמין, ונע
לכיוון הדלת.                                  

יסמין שמעה מרחוק את הגרמנים באים, שמעה את אלי מתחיל לצאת
אליהם. לפתע הופיע ליד גזע העץ הכרות עליו ישבה אדם בעל חזות
גרמנית, שהחזיק בידו מזרק וכיוון לכתפה של יסמין.

'הפעם אני לא אתן שיפגעו בי או באלי שלי, נמאס לי כבר להיפגע.
אבל מה אני יכולה לעשות, איך אוכל להתנגד להם?' בעוד יסמין
שואלת את עצמה מה תוכל לעשות, ראתה שמונח על הדשא לידה אקדח.
היא אספה אליה את כל כוחותיה, הרימה את האקדח, טענה אותו,
כיוונה לראשו של הגרמני בעל המזרק. "יסמין, זה אני אבא שלך.
בבקשה תני לי את האקדח." אמר הגרמני במבטא כבד. והחל להתקרב עם
המזרק לכיוונה של יסמין. "שלושה צעדים אחורה או שאתה מת. אבא
שלי במצרים, והוא לא מדבר במבטא גרמני." ענתה יסמין בקול קר.
אלי, שכמעט יצא לכיוון הגרמנים, חזר ונעמד ליד יסמין. "יסמין,
בבקשה תני לי את הנשק, את מכוונת אותו על אבא שלך." לחש אלי
ליסמין. "אדם זה אינו אבא שלי, הוא סוכן גרמני, שרצה להזריק לי
משהו לכתף, והוא חבר של הגרמנים שמחוץ ליער. אל תשאל איך אני
יודעת, אני רואה. הצללים לחשו לי." ענתה.

"יסמין את הוזה, בבקשה תורידי את האקדח שלי, אני מתחנן. אנחנו
מספיק מסובכים גם ככה." ענה אלי. הגרמני החל להתקרב, יסמין
צעקה: "עצור!" הוא לא עצר. ירייה נשמעה. דם החל לזלוג מהגרמני,
השוטרים פרצו לבית, יסמין בטירוף חושים טווחה בכולם. 'כבר
הספקתי לשכוח כמה היא צלפית.' חשב אלי כשראה את השוטרים והד"ר
ללא רוח חיים ברחבי הבית. "אני לא מוכנה להיפגע שוב." אמרה
יסמין לאלי, שהשתטח על הדשא כל זמן שיסמין חיסלה גרמנים שניסו
ללכוד אותה ביער.

"אני לא מוכנה להיפגע", אמרה יסמין והתמוטטה.

אלי השכיב את יסמין על המיטה עליה שכבה לפני שנתקפה בבולמוס
הרג עצבני. לאחר שבדק כי השוטרים חסרי דופק, וכי השליחים
הגרמנים חסרי רוח חיים, פנה לבדוק את הד"ר בעצב. 'למדתי ממך כל
כך הרבה, לימדת אותי כל מה שאני יודע. גידלת בת נפלאה, מעלם לא
חשבתי שככה תיפול. בטח שלא בידי יסמין.' פלאפון צלצל. היה זה
הפלאפון של הד"ר. אלי לא ענה, אבל הקשיב להודעה שהושארה לאחר
מכן:

"שלום ד"ר, או שעלי לומר שלום ראש השירות בשירות הגרמנים. אתה
יודע עד כמה אני אוהב לצחוק על המצב אליו הידרדרנו. עובדים
בשירות הגרמנים אונסים סוכנות מסכנות. האמת, לא האמנתי כמה שזה
יהיה קל. אה, מה אתה אומר. טוב, לעניין. אני מקווה שהכל פעל
לפי התוכנית, הסוכנים הגרמנים, והשוטרים המתחזים היו אמורים
לעצור ולהרוג את אלי שעה לאחר מכן. כדורי הסרק שהכנסת לו לאקדח
היו רעיון מבריק. כדור שיורה דם משקית דם תרנגולות, פשוט רעיון
יפה. הם קנו את זה. ההתנהלות של המבצע הזה הייתה פשוט מושלמת.
הגרמני השיכור שיחק מצוין. הם קנו את זה. אני מקווה שאתה הצלחת
להזריק ליסמין את מנת הרעל הדרושה בכדי שהיא לא תפריע לנו
יותר. כבר דיווחתי לשגריר המודיעין הגרמני על הפעולה שנחלה
הצלחה מרובה ואני אחזיר את הד"ר האמיתי לדירתו שיכור ומסומם.
כך שהוא ייתן  את הדין על כל זה. הרעיון שלך היה מבריק, התחזות
מושלמת פשוט. "למה שלא ננצל את הטכנולוגיה ונתחזה לד"ר?" אמרת.
פשוט מבריק. עכשיו הסוכנים הגדולים ביותר בשירות מתים, ואתה
תהיה ראש השירות בלי הפרעות מצידם. המסכה שיצרנו הייתה כה
אמינה שאפילו בתו של הד"ר לא שמה לב להבדל. טוב, עד כאן. נתראה
מחר בנמל התעופה ב"ג, קניתי שני כרטיסים לכיוון גרמניה. הכל
הולך פשוט מעולה. תאשר קבלת המסר בהודעה."

אלי שלח הודעה ליניב בשם הד"ר המזויף. 'אם אני אתפוס את היניב
המנוול הזה הוא כל כך ימות', חשב אלי.

'מה אני עושה עכשיו עם כל הגופות?' אלי התקשר לחבר שסמך עליו
בשירות, סיפר לו הכל וביקש שישלח אנשים שינקו את הבית. כעבור
כמה שעות הבית היה מצוחצח, והגופות נקברו אי שם. לפני שלקחו את
גופת הד"ר המזויף לא יכול אלי להתאפק, הוא רכן מעל הגופה,
והוריד את הפנים המזויפות. היו אלה פניו של ראש השירות שיצא
ל"חופשה מיוחדת בצרפת." הוא הסתכל בתעודת הזהות המזויפת שהייתה
מלוכלכת בדמו של ראש השירות. הייתה לו אזרחות ישראלית וגרמנית.

איש לא ידע על כך, אך הוא היה נאמן לסוכנות הגרמנית. ומשימתו
הייתה להתחזות לד"ר ולחסל את אמינותו, ואת אלי ויסמין. יניב
היה רק הדרך לערער את יסמין בכדי שלא תהיה מרוכזת. 'עד כמה
אכזריים יכולים להיות בני-אדם.' שאל אלי את עצמו. 'עד כמה?'
יסמין החלה להתעורר.

חריקת מכונית נשמעה בחוץ, יניב חזר.



                                       פרק 10

כשהתעוררה יסמין, לחשה לאלי כי היו לה חלומות מוזרים.
"חלמתי על האונס, על גדנ"ע המזרחנים, על סוכנים גרמנים, על
מישהו שטוען כי הוא אבא. על הרג, על מוות, ועל צללים לוחשים."

"החלומות שלך, היו אמיתיים בחלקם. לא חלמת יסמין, הזית. היית
ערה, הרגת אויבים רבים בעודך הוזה, הצלת את כולנו מהשתלטות
גרמנית על משרד רה"מ." ענה לה אלי, וחיבקה אליו בחיוך. רק
עכשיו עזבו ידידינו מהשירות עם הגופות.

"אכן יום סגריר הגיע ילדה נאמנה, יסמין, אך את היית מוכנה
אליו. כוחות נפש עצומים שלך וסיוע ברור משמים בצורת הזיות הציל
את כולנו." יניב החנה בחריקה את מכוניתו מחוץ לבית. הוא הוציא
מתא המטען שלה שק גדול, שיחרר מתוכו ד"ר מסומם קשות, ורצה
להיכנס למכונית ולברוח משם.

כשראה את אלי מכוון נשק לעברו אחז בד"ר באום (האמיתי) וכיוון
אקדח לרקתו. אלי לא ידע מה לעשות. יניב כנראה היה סוכן מוכשר,
ואלי אכן פחד ממנו. כשראה יניב את הדם הפזור מסביב, הבין כי
המבצע נכשל. כל חבריו הגרמנים היו מתים. בעודו מחשב את צעדיו
האחרונים, יצאה יסמין מדלתו האחורית של הבית. לאחר חיפוש עמדה
נוחה לצליפה, נשכבה יסמין מאחורי שיח בגינת הבית. היו לה שני
כדורים באקדח, אחד בקנה ואחד במחסנית. 'אסור לי עכשיו לפספס'
חשבה יסמין. יסמין שוב הייתה ביער, שוב הייתה באותו מקום בו
פגע בה אותו מנוול. יסמין הרגישה שההזיות שוב משתלטות עליה,
ולחשה בשנית: "יום נקם ושילם, ועוד אתם תהיו עדי נאום ה'!" אכן
זהו יום הנקם יניב, יום הנקם. ירייה נשמעה, יניב התקפל, ודם
זלג בין רגליו. עוד ירייה נשמעה, ויניב כבר לא הרגיש דבר. "אכן
יום סגריר הגיע, אך מיום סגריר הפך היום ליום של נקמה. עוצמה
אמיתית אכן מאמינה בשלום. אך תמיד תמיד מוכנה למלחמה." כך אמרה
יסמין, קמה והייתה שוב בגינת הבית של משפחת באום.

ד"ר באום היה קצת מבולבל בהתחלה. קצת? הוא היה מסומם קשות.
לאחר חודש ימים נאלץ ד"ר באום לקבל עליו מחדש את תפקיד ראש
השירות. יאיר שמח שהד"ר חזר, למרות שלא אהבו יותר מדי.
"עכשיו לפחות יהיה קצת סדר בבלגן המאורגן בשירות שלנו."
"רק דבר אחד לא הבנתי ." אמרה יסמין לאלי בעודם חוזרים באותה
דרך ארורה מעוד מבצע מוצלח.
"אמרי לי יסמין, אין לך בעיה לעבור פה? במציאות אני מתכוון.
בחלומותיך אני יודע שהיית פה פעמים אין ספור." אמר אלי.
"לא הבנתי מה אבא עשה במצרים", ענתה יסמין. ענתה, והחלה לנשק
את אלי בעדינות.
"יסמין שלי מה את עושה? את מוכנה להגיד לי?" שאל אלי.
"אתה רוצה שהטראומה תעבור לי, נכון? אז תשתוק ותנשק אותי אלי,
חוויה מתקנת."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שושו ראתה אתמול
טלוויזיה, ואז
פתאום באה
מוניקה לווינסקי
לסיאנאן. פתאום!
בום, היה כתם
גדול ולבן על
המסך. איכסה,
מגעילה.


שושו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/5/05 13:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גל באום

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה