אז איך נחגוג את "יום-ההולדת" הנפלא הזה, או יותר נכון את
ה-"אניבורסרי" שלי עם הדבר המרתק הזה שנקרא צבא? נו בטח,
בצ'ופר הכי גדול שיש, שבת בבסיס ושמירה מעשר עד שתיים בלילה,
ככה שיש לי שעתיים לפני חצות, ככה כדי להתכונן, ואפילו שעתיים
אחרי כדי להרגע.
שנה, 12 חודשים, 365 יום, שזה הרבה הרבה שעות שאין לי כוח לחשב
עכשיו, עברו חלפו להם ככה סתם. למה "סתם"? כי זה היה רק  שליש
ממה שאני צריך עוד לעבור, כל הזמנים הרעים שהיו לי (והיו
מספיק), והטובים שהיו לי (שקשה מאוד להזכר בהם, אולי בגלל שלא
היו כה רבים) כל אלה, יש לי עוד פעמיים לעבור.
"זה טוב להיות קצין בצה"ל..." העירה לי אחת משכנותיי באחת
מאותן שיחות המעלית המנומסות, חסרות המשמעות שלי איתה,
"כדאי לך לצאת לקצונה, אל תעשה את אותה הטעות שאני עשיתי"
כן בטח, לבלות חצי שנה בבה"ד 1, לקבל מלבן על הכתפיים ולאחר
הביתה בשנה בערך.
"נראה מה יהיה..." עניתי בנימוס, ואז נפתחו דלתות המעלית.
אני עייף, אני צמא, ממוטט נפשית ופיזית, אני מרגיש כמו חיה
בכלוב, כמו צמח שלא ראה גשם מימיו, אני רעב, אני מבואס, אני
גמור, אני מגזים... אבל החברה שלי, הפרח שלי, האפרוח שלי,
העוגייה שלי, יושבת בבית עכשיו, טוב אולי לא בבית, אחרי הכל
יום שישי היום, אבל היא בטח מבלה במסיבה כלשהי ואני פה אוכל את
עצמי וסופר שעות עד לרגע שאני אראה אותה, מה שמסתכם בערך בשבוע
וכמה ימים.
אני שנה בצבא, חצי שנה בחור הזה, וחבר שלי אומר לי "שטויות,
בסוף יוצאים הביתה..." גם כן חבר, מאותם "חברים" למסגרת, חברים
לכיתה, חברים לטירונות, חברים לקורס, חברים לעבודה, חברים מכל
מסגרת שממנה אתה יוצא ומקבל דף טלפונים וכתובות, ו-"שמור על
קשר", למרות שאתה יודע שאתה בחיים לא תרים ת'טלפון, כי לא יהיה
לך מה להגיד. אתה נושם כבר 19 שנה, ויש לך 6,000 חברים, שרק 5
מהם אתה באמת אוהב, ולא פעם אתה מוצא את עצמך עם מישהו שאתה לא
מכיר, שופך עליו מיליון שמות במבנה של "מכיר את דודי?
מירושלים?" ואחרי שעה וחצי בערך, כשאתה כבר מוצא מישהו ששניכם
מכירים ואפילו רק לפי הפנים אתה פולט באושר וסיפוק את ה-
"מסור לו ד"ש חם מ..."
ד"ש שהיית חי גם בלעדיו, והרבה זמן.
השעון מצלצל 00:00, מזל טוב, שנה בצבא. בעוד שתי דקות אני אהיה
שנה ושתי דקות בצבא. מוזר אני לא מרגיש שונה, זה כמו אותם ימי
ההולדת שלא מסמלים לך כלום, כמו למשל יום הולדת 34 שהוא חסר כל
הבדל, ולו הקטן ביותר, מיום הולדת 33 שהיה לך או ה35- שיהיה
לך, חוץ ממספר הנרות שעל העוגה, אם בכלל יש עוגה. כי 13, למשל,
זה גיל מצוות, 18 זה גיל צבא, ב20- מחליפים קידומת, ועוד כל
מיני מספרים מגניבים כמו 25, 60 או 100.
100 זה בכלל אחלה מספר. זה מספר של שלמות. לקבל במבחן 100 זאת
דרך להגיד "המורה, לקחתי את המבחן שלך, והעלתי ממנו עשן, וכמה
שהתאמצת לעשות אותו קשה, דרכתי עליו, ירקתי עליו והפכתי אותו
ל-100 עגול ומושלם" לי אף פעם לא היה 100 במבחן. הציון הכי
גבוה שהיה לי אי פעם היה בהתעמלות, או כמו שקראו לזה בבית-ספר
"חינוך-גופני", איכס, שנאתי התעמלות, ותמיד הברזתי מהתעמלות.
אבל המורה היה החבר הכי טוב של אבא שלי, ככה שקיבלתי 80
בקביעות על-טבעית.
אף פעם לא הבנתי מה כל-כך טוב בשיעור התעמלות, למה כולם כל-כך
אוהבים את השיעור הזה? זה שיעור מסריח - תרתי-משמע. ועוד לי
היו שיעורי התעמלות על הבוקר, ככה שאתה מסריח לכל היום. שלא
נדבר על איך שהכיתה מריחה. 30 ילדים מזיעים שכל אחד מהם מפיץ
ריח ניחוח מיוחד במינו מה שמתערבב לבסוף, והופך לענן ירוק
שמחזיק שבועיים בחלל הכיתה... דיאודורנט, אנשים, זה לא כל-כך
יקר. אחרי שמסיימים תיכון פעולת ה"להזיע" פתאום מקבלת פירוש
אחר, אם בעבודת הקיץ, אם בים, ואם בצבא. זיעה היא אמצעי תקשורת
לסובבים אותך המשדר את המסר
"אני עושה משהו עם החיים שלי, אני מתאמץ, אני מזיע, ואני גאה
בזה".
כי מי שלא גאה בזיעה שלו - פשוט לא מזיע. אם לרגע חשבתם שמר
"הלו-ארטיק" מרוצה מהעבודה שלו, אז אתם בהחלט טועים. כי
המשכורת שלו, סביר להניח לא כל כך בשמיים, הארטיקים שלו אף פעם
לא עומדים בחום יולי-אוגוסט, ותמיד יש איזה זקנה נפולת שדיים
שתתווכח איתו על חצי-שקל. אבל "הלו-ארטיק" הוא המאושר שבאדם,
וכשהוא יושב בערב עם חברים שלו, בקניון או בטיילת ואז  הוא
מספר לכולם "וואו, איך הכוסיות הסתכלו עלי, לא הורידה ממני
ת'עיניים הבלונדינית" למרות שאותה הבלונדינית לא הייתה נוגעת
במר "הלו-ארטיק" (גם לא עם עט לייזר), אבל מבחינתו
"אני מזיע - משמע אני קיים" - גועל נפש מהלך עם קל-קר.
מת מעייפות אני עולה על האוטובוס שסוף-סוף יקח אותי הביתה, זאת
נסיעה ארוכה מהבסיס הביתה, אבל בדרך-כלל אני נרדם אחרי דקה.
המקום היחיד הפנוי באוטובוס, מושב 38, יצא ליד נערה בת 17
שבדיוק חוזרת מאילת, אז ישבתי לידה, הנחתי את הנשק, ו- Sweet
sleep here I come.
"אתה חייל?" קטע פתאום קול צפצפני מחריד במיוחד את זרם
איבוד-ההכרה שלי. אני פוקח עיניים ובת ה-17 שיושבת לידי מסתכלת
עליי בחיוך. לא אני סתם לובש מדים כי זה מבריח שועלים.
"כן אני חייל, למה?"
"גם אח שלי חייל, רמי בן-דוגו, מכיר?"
"איפה הוא משרת?" שאלתי, "במג"ב" ענתה לי, מצפה בכליון עיניים
לתשובה שאפלוט, אבל למה שאני יכיר מישהו במג"ב? "לא, מצטער, לא
מכיר אותו".
"אח שלי אומר שמג"ב זה הלוחמים הכי קרביים בצה"ל"
מותק... אח שלך טיפש.
יאוש זאת מחלה, לפי דעתי, ועצם העניין שאין לה תרופה הופכת
אותה למחלה קטלנית ופטאלית. יאוש יכול להתבטא בכל מיני צורות,
כמו להכשל בטסט שביעי ולהרגיש שאתה לא תנהג בחיים לבד, או כמו
להכשל במבחן החוזר של מועד ב' ולדעת שעם בגרות כבר לא תצא מכל
העניין. אבל ביאוש הכי טראגי הוא היאוש המשולב בעייפות ומתח
כמו נסיעה באוטובוס. איך הגעתי לאוטובוס? עליתי עליו
בתחנה...עשרים דקות הליכה מהש.ג. , פני מועדות הביתה, נסיעה של
5 שעות, אחרי 8 שעות רצופות של שמירה, מת מעייפות ומזיע. ואז
בדיוק כשאני מתחיל לאבד את ההכרה על המושב שליד בת ה-17, מהו
התחיל להציק לי ברדיוס של האוזן השמאלית, משהו שניסיתי להתעלם
ממנו ב-10 הדקות האחרונות, כי לא היה לי כוח לפקוח את העיניים
ולו לשנייה אחת. אבל זה רק הלך והתחזק, הלך וגבר, שואב לי את
המוח בקשית שהוחדרה לי דרך האוזן, ואז, כשלא החזקתי מעמד יותר,
פקחתי עיניים. הבטתי שמאלה, מולי ישבה אישה, כבת-40 לחייה ועל
ברכיה ישב בנה הבלונדיני, עם עיניים כחולות, בן שנה עם פטיש
פלסטיק ביד, מחייך ומשמיע קולות חמודים שרק המתוק שבתינוקות
יכול להשמיע, והוא ממש עשה לי חשק לקום, להרים אותו גבוה גבוה
באויר ואז לבעוט בו דרך החלון קדמי של האוטובוס. אבל מה אפשר
לעשות, ככה זה אוטובוסים. תמיד יהיה מישהו או משהו שיציק לך,
תמיד יהיו ערסים שיתווכחו למי יש ת'מגבר הכי טוב באוטו, ותמיד
זה יתנהל תוך מטר קללות עסיסי זה מצד זה, כדי שכל האוטובוס
ישמע ש"על מה אתה מדבר, יא בן-זונה, לי יש מגבר פיוניר  באוטו
מיליון וואט עם 4...." אז למה אתה נוסע באוטובוס יא ערס
מטומטם, אבא בכלל יודע שאתה פה? אבל עם הגורל שלי באוטובוסים
כבר השלמתי, זאת לאחר שבאחת הפעמים שעליתי על אוטובוס אילת-תל
אביב, נדהמתי לגלות שהוא ריק. הנהג אפילו התבדח ואמר לי "אני
מקווה שתוכל למצוא מקום". לא ידעתי כזה אושר עד אותו הרגע.
בחרתי לי מקום בקפידה: חלון, מזגן, כיוון שקיעת השמש, מהירות
הרוח, רמת החמצן, לחץ האויר בגלגלים, כיסא 18 היה מושלם.
ישבתי. בדקות הראשונות חייכתי לעצמי כמו אידיוט, "O.K, אני
המלך של האוטובוס" אבל משהו בכל-זאת הפריע לי, בהתחלה לא הבנתי
מה, אבל בסוף זה בא לי ב-בום. לא היה לא איפה לשים את הרגל! לא
היה על מה לשים את הרגל. דווקא באוטובוס הזה, מכל ה-19,000 שיש
באגד, מכל הקווים בארץ, מכל השעות ביום, דווקא על זה לא היה את
פס הברזל הזה מתחת לחלון, לשים עליו ת'רגל.

גיהנום כל הדרך עד לתחנה מרכזית. לתחנה המרכזית יש כמה
מאפיינים שחייבים לעמוד בדרישות "מכון התקנים לתחנות מרכזיות".
תקן ראשון והחשוב מבין כולם: בייגלה. תחנה מרכזית בלי בייגלה =
יעל בר-זוהר בלי חזה. תמיד יש ת'דוכן הענק בכניסה לתחנה עם
מיליון ושבע סוגי בייגלה שנראים ממש טוב על המגש, ויש להם
תכונה מיוחדת להפוך למגעילים רק שניה אחרי שאתה קונה אותם.
והמוכר עומד על הכיסא, לפני 2 וחצי אנשים, שמן הסתם עובדים
במאפייה שלו, והוא צועק וקורא לכולם לבוא, 25 שנה ואותו הנוסח:
"רק היום! רק היום! חם! חם!" ואם הוא באמת מתלהב אז הוא גם
מגוון "לא לדחוף יש מספיק לכולם" תגיד לי איפה אתה חי.
אז אחרי שעוברים בשלום, רק עם קצת בעיות אוזניים, את "רחמים -
המאפייה של התחנה" ממשיכים עם זרם האנשים אל איזור שמזכיר קצת
את הבורסה: חנויות הדיסקים - לפניך נעמד בחור, בשנות העשרים
לחייו (וגם זה בלחץ!) וקורא לך "חייל! בוא רגע, חייל, דיסק
חינם רק תבחר!". ואתה מחייך וממשיך ללכת ישר אל תוך האיזור
ה"כבד" יותר של מסחר הדיסקים. משמאל נצמד אליך איש , סוחר סמים
בפנסיה, ולוחש לך באוזן "בוא אחי, נסדר לך קומבינה, 3 דיסקים
במחיר של אחד", שולח יד ומניח אותה על הכתף, כאילו בזה הרגע
סיימתם מסלול גבעתי ביחד. עוד לפני שאתה מצליח לנער אותו,
קופצת עליך בלונדינית עם קלסר ועט, לאחר שנבחרה מבין מאות בנות
אחרות ונמצאה מתאימה להרוויח 12 ש"ח לשעה+עמלות, וזאת שואלת
אותך ת'שאלות הכי מפגרות בעולם:

"איזה בנק אתה?"  
- בנק הזרע, כי אתה חייב להתחמק.
"רוצה לזכות בטיסה לחו"ל?"  
- אבא שלי יו"ר אל-על.
"מתאים לך לעשות 10,000 ש"ח ליום ?"  -
לא, ולך מותק?
די!!! תעזבו אותי! אני לא שומע מוסיקה, אני לא רוצה לטוס
לחו"ל! לא מתאים לי 5 בייגלה ב-10 ש"ח, ואין, פשוט אין לי מה
לעשות עם מנוי ל-1000 חוברות של נשיונל ג'אוגרפיק. אני הולך
מהר, כמעט רץ, לצאת כמה שיותר מהר מהתחנה, חנוק מעצבים, עוד
שניה יוצא האוטובוס הביתה, אתה רץ ורץ ונתקע באנשים, דורך על
זקנות, עוד רגע אתה על האוטובוס, רץ רץ ורץ חריקה ואתה עומד
במקום. מחשבה מזדחלת לאיטה מכיוון האונה השמאלית של המוח אל
תוך גלגלי המוח השחוקים. תאריך... מה מיוחד בתאריך של היום?
שיט! אני וחברה שלי חברים חצי-שנה היום! חייבים לקנות מתנה לא?
העיניים מתחילות לנוע ימינה-שמאלה-שמאלה-ימינה, המוח מתחמם...
מתנה, מתנה מתנה!
ואז אתה מניח עיניך על חנות שנראית לך די סבירה, בהתחשב בעובדה
שיש לה חלון ראווה לעומת 90% מהחנוית האחרות, אז אתה נכנס.
"כמה עולה הפסל של האפריקני?" לא בדיוק מתנה שקונים לחברה שלך
בחצי שנה של חברות אבל יש אילוצים, מה לעשות.
"זה?" שואל אותך מוכר שמן עם שפם מימי הביניים, מצביע עם
הנרגילה שבידו ופולט שורה ארוכה של טבעות עשן - אומנות אותה
פיתח במשך שנים רבות.
"כן, זה עם הנחשים" אני מת ללכת כבר.
"בוא נראה" הוא עונה באיטיות, בקול הכי מונוטוני שיכול להיות,
עד שבא לך לדפוק לו איזה כיסא לראש...
"בשבילך..." -נו? נו? זרוק כבר ת'מחיר המזדיין.
"370 ש"ח" אז קניתי לה PACKET  של מרלבורו לייט, והיא מצידה
נראתה די מאושרת.
ישר היו מקבלים אותך לצנחנים אם היו רואים איך צנחת לתוך המיטה
שלך ונרדמת תוך 3.4 שניות בערך, איבוד הכרה ל-16 שעות, ואתה קם
כמו חדש, רק עם פחות רוק בפה, תשאל את הכרית שלך.
יש להם בעיה רצינית, לכל אנשי הריר האלה. חשבת איזה בעסה זה
להתעורר בבוקר ליד מישהי אחרי לילה סוער, ולראות אותה שקועה עד
חצי פרצוף במה שאמור לפרק לה את מזון? לו היית יכול להחזיר את
הגלגל אחורה, היית נותן לה לישון על פמפרס, ולא על הכרית שאתה
הכי אוהב, שהפכה עכשיו למשהו שדי מזכיר ג'ריקן 10.